פחד. פחד מוות. ימים לא קלים עברו עלי ועל התא המשפחתי הקטן והיקר שלי.
הייתה זו תקופה שהפגישה אותי עם לא מעט פחדים ודאגות. וכך זה בתוך מערכת, כשתא אחד בגוף כואב זה משפיע על הרקמה כולה, וכשהרקמה כואבת זה משפיע על המערכת כולה וכן הלאה…מעין עקרון הוליסטי, חוק טבע.
ואיכשהו גם חברים יקרים בסביבתנו עברו ימים לא קלים. כי כשמערכת אחת כואבת, סביר שזה ישתקף גם במערכות סמוכות (על סמך אותו עיקרון הוליסטי). בתם של חברים אהובים נפצעה בעקבות תאונה, חברה אחרת סעדה את החתול שלה לקראת מותו ואם זה לא מספיק, אמי אושפזה בבית חולים בעקבות חיידק חמור.
תקופה שכזאת.
באחד הערבים שאלתי את בתי אם היא רוצה לצייר ציור לחברה שנפצעה ונשלח לה בהפתעה בדואר. היא נענתה בשמחה וקצת לפני השינה הניחה את הציור על מיטתי: "אמא, את יכולה לשלוח לה את זה כבר מחר בבוקר".
התבוננתי בציור וכאב מוזר הציף אותי. כמפענחת ציורים לא קל לזהות מצוקה בציורים של הילדה הפרטית האהובה שלי. ניסיתי להדחיק: "בטח סתם הייתה עייפה", אז למחרת בבוקר שאלתי אותה: "אולי תרצי להוסיף משהו בציור לפני שאני שולחת בדואר? נדמה לי שהיית קצת עייפה אתמול בערב." בלי מילים היא ציירה דמות נוספת.
התבוננתי שוב בציור, בתקווה לחוש הקלה, אך לצערי הסימנים הטרידו אף יותר. ;בנסיעה בדרך לבית הספר, שקעתי בהרהורים, התקשיתי למנוע את המחשבות המטרידות.
״מתוקה שלי, התבוננתי בציור שלך ואני מבינה שאת מאוד מוטרדת".
היא שתקה.
"מה מציק לך ילדה שלי? כדאי שתשתפי, זה יקל עליך. הרבה יותר קשה להחזיק בבטן" ."אני באמת מאוד מוטרדת אמא, אבל לא יכולה לספר לך כי אני לא רוצה שגוני ישמע".
"אז עצרנו וירדנו מהרכב עם התנצלות לגוני, אחיה הצעיר.
"דברי ילדה שלי. אני מקשיבה".
"אמא, אני מפחדת למות! אני כבר שבוע לא מפסיקה לחשוב על זה".
חיבקתי אותה חזק. "אני כל כך שמחה שאת משתפת, זו באמת מחשבה לא קלה. בדיוק בשביל זה אני פה. בינתיים, רוצי לבית הספר. ואולי תרצי לשתף את החברות ואת המורה במה שאת מרגישה. אני מבטיחה שנדבר על זה היום מיד כשתחזרי הביתה".
נשיקה אחרונה, חיבוק אחרון, והיא רצה אל חברתה הטובה בדרך לכיתה, והילקוט המתרחק על גבה הטלטל מצד לצד כמעט כמו הלב שלי…
***********************************************************************
שעת צהרים. שבנו מבית הספר. היא הצליחה לשתף את המורה ואת כל חברותיה בפחדים שלה. היא גילתה כי לא רק היא מפחדת למות.
– מה שלומך? שאלתי אותה. חיכיתי כל היום שנוכל כבר לדבר.
– אני עדיין מאוד מוטרדת אמא.
– מה הכי מפחיד?
– איך אני מפסיקה את המחשבה הזאת?
– את יודעת.. מחשבות לא עוזבות אותנו אם נלחמים בהן. הן אוהבות שמכבדים אותן. בואי נכבד את המחשבה הזאת כי היא שלך. גם אם היא כואבת ומפחידה, ניתן לה את המקום שלה.
– איך אני אתן לה מקום אמא? איך עושים דבר כזה?
– תקשיבי לגוף. קחי לך רגע של שקט ותקשיבי. איפה היא נמצאת בגוף?
– היא פה (מניחה יד על הגרון). ואיך היא נראית? יש לה צורה?
– זה ממש מרגיש כמו צמרמורת.
– אני מבינה. והצמרמורת הזאת, יש לה צבע? היא קרה או חמה?
– היא חמה אמא. אין לה בכלל צבע.
– אז היא צמרמורת חמה ובלי צבע. תקשיבי לה. מה היא צריכה עכשיו? מה היית רוצה לתת לה?
– אני רוצה שהיא תצא החוצה! אני לא יודעת איך להוציא אותה! (נצמדת אלי לחיבוק והבכי מציף). אני מפחדת אמא! אני רוצה להוציא אותה ולא מצליחה! איך אפשר להוציא אותה?
כך מחובקות, אני לוקחת אוויר ומלטפת את ראשה, מנגבת את דמעותיה וחווה את נשימותיה הקצרות.
– אולי ניקח את המחשבה הנוראה הזאת ונשים אותה בציור? כך נוכל להוציא אותה מהגוף אל הדף. רוצה לצייר אותה?
– אמא, כבר כמה ימים שאני לא מצליחה לצייר את הסוסים שלי בגלל המחשבה הזאת על המוות..
– אז מה דעתך שנזמין את סוס החיים ואת סוס המוות? בטח לסוס החיים יש הרבה מה לשאול את סוס המוות. רוצה לצייר אותם?
עיניה מביטות בי לחות ונוצצות. היא מאוד אוהבת לצייר סוסים ומייד רצה להביא דפים, טוש ועיפרון.
על הדרך זרקה לי: כשאסיים לצייר אראה לך את הכול…
הדיאלוג בין סוס החיים לסוס המוות הציף בינינו שיח שלם ומרתק על החיים. שיח שיש בו הכול:
כאב ועצב, שמחה ואהבה, ובעיקר הרבה משמעות.
כי מה זה העיסוק במוות אם לא העיסוק בחיים? ומה זה פחד מהמוות אם לא פחד מהחיים?
מידי פעם במהלך הערב היא באה לחיבוק כי "המחשבה חזרה". היא נרדמה כשאני לצדה מעסה את כפות רגליה במגע עמוק ונוכח.
במצבים של פחד, תחושת החיים (ותחושת העצמי) צריכה לבוא דרך החושים.
אנחנו עוד שם, ממשיכות את הדרך. כי ככה זה כשתא אחד הוא חלק מרקמה שלמה, פחד של אמא פוגש את הפחד של בתה.
לעיתים הדרך הטובה ביותר לטפל בעצמך, אמא, היא לטפל באלה שהגיעו לעולם דרכך-<ובחרו להיות המראות המדויקות ביותר עבורך.
**********************************************************************
הילדים שלנו מציפים לא מעט פחדים בחיי היום-יום.
העיסוק במוות לתפיסתי, גם במבוגרים וגם בילדים הוא למעשה- העיסוק בחיים! (כל עוד לא מדובר במצב אובדני).
אצל ילדים, הפחד מהמוות מתחיל לעיתים מהתובנה הדרמטית שיום אחד "גם אני אחדול מלהתקיים וזה בלתי הפיך". כבר מגיל צעיר מאוד, נפגשים הילדים עם המוות והוא מעורר את סקרנותם: בובה שנקרעה, פרחים שנבלו, עלי שלכת, נמלה מעוכה או ציפור מתה בגינה. בגילאים אלה הילד איננו יודע עדיין להשתמש במושג מוות, ואף על פי כן חוויות אלה מותירות בו רושם רב.
נדרשת בשלות קוגניטיבית כדי להבין את מושג המוות בשלמותו. לפי פיאז'ה זהו תהליך שמתפתח לאורך תקופת הילדות בו הילד צריך לרכוש מונחים בסיסיים כמו הזמן, קביעות, הפיכות, סיבתיות, יכולת שפתית, חשיבה לוגית, חשיבה מופשטת ועוד.
משחקי ילדים כגון "קוקו" ו"מחבואים" עוזרים לפתח הבנה של קביעות אובייקט. אני אוהבת להתייחס אליהם כאל משחקים להבנת "החיים והמוות": הקיום והחידלון. היש והאין. הנוכחות והפרידה.
רק בתחילת גיל ההתבגרות מתגבשת הבנה בשלה ושלמה של חיים ומוות ובכל זאת, כבר בגילאים צעירים נפגוש אצל ילדים תגובות חזקות של פחד ודאגה.
חוק הפוטנציאל- פחד הקשור בבניית "העצמי" וביכולת למצות את החיים:
אם נעמיק בשיח עם הילד סביב נושא הפחד, סביר להניח שייחשפו קשיים אחרים שמטרידים אותו בכסותו של פחד המוות. במקרים רבים מתגלמת חוויה של פרידה וחוסר וודאות לקראת העתיד לבוא, בעיקר בתקופות של שינוי ומעבר: אח או אחות חדשים שעומדים להיוולד, פרידה ממסגרת מוכרת לקראת מסגרת חדשה, רילוקיישן, הורים שנפרדים, שינוי צורת המשפחה, ועוד…
במקרים אלה, שילובו של הילד בתהליכי השינוי, כך שיביא עמו תרומה של ממש, יעזור להרגיע את החששות. ננסה ככל שניתן להבהיר ולהמחיש את החלקים המעורפלים, ולהסביר שלב אחרי שלב את העתיד לבוא. נגדיר עבורו אפשרויות בחירה כדי להחזיר לו תחושה של שליטה (לבחור מה לשים בקלמר, איזה חולצה ללבוש ליום הראשון בכיתה א', לבחור צבע לחדר של התינוק שייוולד וכד'). ובעיקר נזכיר לו, כי הוא חלק משמעותי בתהליך ותרומתו הייחודית כה חשובה. נעודד אותו להיות שותף פעיל בנחת ובהתאמה לקצב שלו.
סיבות נוספות לפחדים מהמוות קשורות בגיבוש הזהות העצמית של הילד כיישות נפרדת ואינדיבידואלית. ככל שזהותו של הילד מתגבשת והוא מגלה יותר ויותר עצמאות, מתחדדת אצלו תפיסת ההורים כישויות נפרדות ממנו. הוא נאלץ להיפרד מחלקים מוכרים ובטוחים בחייו. זוהי חוויה מסעירה שטמונים בה צער ואובדן, לצד שאיפה להתפתחות וסקרנות לגילויים חדשים ומרגשים.
במקרים אחרים הפחד נשען על קשיים חברתיים שהילד חווה, קונפליקט שצץ לאחרונה המדיר שינה מעיניו, או קשיים שהמשפחה חווה שאינם נהירים לו.
כשזה מגיע לפתחנו, ננסה לברר מה מתכסה שם מתחת לפחדים: נשאל אותו באופן ישיר מה עוד מטריד אותך בימים אלה? האם זה קשור אלינו ההורים? אולי לחברים בגן או בביה"ס? האם זה קשור לריב בין אבא ואמא ששמעת אתמול? או לחתול הגוסס של השכנים?
לא אחת, נטייתם של ההורים להגן על הילד מובילה אותם להסתיר קשיים מהותיים, כגון מחלה קשה, פיטורים, קטסטרופה כלכלית או אפילו כשחיית המחמד האהובה שלהם נמצאה מתה בחורשה ליד הבית.
מדוע חשוב לשתף את הילדים?
"כשתא אחד בגוף חולה זה משפיע על המערכת כולה". זכותו של הילד לדעת ולהבין מהם הדברים המשפיעים על משפחתו ועל חייו. ילדים חשים כשמשהו אינו כשורה או כאשר חלים שינויים במשפחה וחשוב שתהיה להם תמונה ברורה של המציאות.
הימנעות והעלמת מידע מהילד יוצרת חורים ופערים שהם פתח למחשבות מוטעות ועלולה להוביל למסקנות מאיימות ומפחידות אף יותר, לעיתים עם נטייה להאשים את עצמם.
סמכו על המסוגלות של ילדכם להתמודד עם קשיי החיים, ובמקום להימנע, ציידו אותו בכלים חשובים לחיזוק הביטחון והאמון בעולם, וביכולת של המשפחה להתגבר ביחד על קשיים.
אחת החוזקות של משפחה בעת משבר, היא לדבר על הדברים בפתיחות, להיות במגע מלא עם כל מנעד הרגשות (תוך מתן לגיטימציה לרגשות הכואבים והשליליים), ויחד עם זאת להעביר מסר של תקווה.
למדו את ילדכם להבחין בין עובדות לרגשות והעניקו להם את היכולת לזהות מה עובר עליהם.
שיח פתוח ומותאם על הקשיים משדר כוח ומסוגלות הורית.
כשאנו משוחחים עם הילדים חשוב לא לשקר. ועם זאת נזכור כי הימנעות משקר אין פירושה לפרט את כל האמת. יש להימנע מפרטים מפחידים ומדאיגים שאינם מותאמים לגילו של הילד ולהימנע מלהבטיח הבטחות שלא תוכלו לקיים ("אבא ואמא כבר לא יחזרו לגור ביחד. אנחנו נלמד למצוא את היתרונות גם בצורתה החדשה של המשפחה". "היום הרפואה מאוד מפותחת והרופאים מצוינים. אנחנו נעשה את כל הנדרש לטפל במחלה של אבא ואני אשתדל מאוד להבריא").
חוק הפוטנציאל מעודד לחוות את הדברים במלואם. לא לפחד לגעת בפחד! מאחר וזה רגש טבעי וחשוב ששומר עלינו ומאותת לנו להקשיב לעצמנו. מותר וחשוב לפחד.
גם לא לפחד לגעת במוות! הוא חלק מהחיים. הוא נגיש ונמצא בכל מקום, בשקיעתה המדמדמת של השמש ובכותרתה המורכנת של החרצית הצהובה, לעת ערב.
חוק המאמץ המזערי לנחמה ומנוחת הנפש:
הילד מצפה, בצדק, שנרחיק ממנו את המוות שלנו, ההורים, כדי שנפשו תהיה רגועה ונינוחה. כל עוד אין התמודדות עם מחלה קשה, נסביר לילד שאנחנו עדיין צעירים יחסית, שומרים על עצמנו ואין אנו צפויים למות בקרוב, אלא בעוד שנים רבות, כשנהיה מאוד מבוגרים והוא כבר יהיה גדול.
יחד עם זאת, בל נתייחס אל המוות כאל האויב שלנו, נהפוך הוא- המוות חשוב לחיים! הוא נוכח ונגיש לנו מידי יום, בקטבים השונים ובהתרחשויות המעגליות של הקיום. וכך ראוי להתייחס אליו.
חברו זאת לטבע:
ההתבוננות בחי ובצומח ממזגת אותנו עם התודעה הקיומית. יש נחמה רבה בזרימה השלמה והלא מאומצת של הטבע, המזכירה לנו את מחזורי החיים הבסיסיים, ובכך גם מנרמלת את חוויית המוות.<
תהליכים הקורים בטבע מקבילים לתהליכים הקורים בנפשנו.
הסבו את תשומת לבו של הילד לשקיעה ולזריחה, לשלכת העונתית והצמיחה שבאה אחריה, לפריחה הקמלה ובמקומה בוקע פרי טעים ומתוק. לקיפוד המת שהופך עם הזמן להיות חלק מהאדמה ומפרה אותה.
חוק אי השלמות כמרפא את הפחד:
חוק "אי השלמות" מתבסס על אמנות "הקינטסוגי" שיודעת להעריך את הכאב, והופכת את הפגמים שלנו לאמנות. בובה שנקרעה היא הזדמנות נפלאה ליצירה חדשה. נוסיף לה מכל הבא ליד. נשזור לה שיער צבעוני חדש וטלאים מעניינים לשמלה הקרועה. כך תיווצר בובה ייחודית ומחודשת, בעלת ערך רב, עטופה באהבה וחדוות-יצירה.
חוק הנתינה והקרבה:
תינוקות שמגיעים לעולם מגבשים את זהותם דרך החושים. גילוי גבולות הגוף מתרחש באמצעות המגע עם העולם ושימוש בכוחות הקרקע. מאחר ופחד המוות קשור בין היתר לבניית הזהות הייחודית והנפרדת של הילד, נחזיר לו את תחושת החיים באמצעות החושים. מגע עמוק וחודר, בכפות רגליו ולאורך מתאר גופו, באהבה ובמסירות, יזכיר לו את גבולות גופו, ימחיש את תחושת העצמי ויקרקע אותה. הבושם המוכר והנעים של אמא, הקטורת הבוערת בריח האהוב של אבא, וניחוחות התבשילים המוכרים במטבח.
חוק הקשיבות- להיות בקשב עם תחושות הגוף:
חברו את הילד לגופו לא רק באמצעות מגע. הסבו את תשומת ליבו לתחושות שעולות בגוף סביב הפחד. תנסו ממש לאפיין את הפחד ולתת לו צורה מוחשית, צבע, טמפרטורה. כך יהיה קל יותר "לגעת" בו, לצמצם אותו ולשחררו החוצה.
ולסיום…
ציירו את הפחד! בציור מותר הכול. אפשר להקטין אותו כמו פשפש ולמחוץ, להגדיל אותו כמו בלון ולפוצץ, לכווצ'ץ' ולקרוע את הדף, לזרוק את הפחד לפח או לשרוף במדורה קטנה. ואולי על הדף, ייראה הפחד הרבה יותר נחמד ואפשר יהיה לשוחח עמו ללא כל חשש. להזמין אליו רגשות נוספים או תכונות חשובות שיתמודדו עם הרגש המאיים ולצייר אותם. כמו שמחה, אומץ, גבורה ובעיקר הומור- שמצית אהבה ומסלק את כל הפחדים…
וכעת אמא, הגיע תורך. הקשיבי לפחד שבתוכך. את כל העקרונות הללו אמצי גם עבורך. טפחי חמלה עצמית ועטפי בה את ליבך.
שלך, גלי.