חברותיי למקצוע, העוסקות בתחומים שונים של גופנפש, שאלו אותי לא אחת מה הקשר בין פענוח ציורים לפסיכותרפיה גופנית.
כדי להשיב על כך ננסה קודם לדייק ולהבין מהי פסיכותרפיה גופנית:
באופן כללי, הפסיכותרפיה הגופנית מורכבת משיטות טיפול המשלבות תהליכים רגשיים תוך כדי התבוננות ו/או התמקדות בעבודת-גוף.
מהי בעצם עבודת גוף ומדוע היא חשובה?
רבים וטובים ניסו להסביר זאת:
שנדור פרנצי הפסיכואנליטיקן, טען כי כדי לחוות חוויה מתקנת שתוביל לריפוי, עלינו לחזור לזיכרונות הגופניים והפרה-מילוליים, ורק אז לעבדם במילים בתוך הטיפול.
וילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, ראה את הנפש והגוף כזהים מבחינה תפקודית. הוא סבר כי הנפשי והגופני פועלים כשתי מערכות שהן אחת, ויחד עם זאת מווסתות זו את זו ומשפיעות זו על זו.
רייך טבע את המושג השריון השרירי. לטענתו הדחקות של אגרסיות, חרדות או ריגושים חזקים יתבטאו באופן עקבי בהפרעות במערכת השריר, באופן של טונוס שרירי גבוה או נמוך מידי. הוא כינה את השריון השרירי כ'היסטוריה קפואה בזמן', כלומר ביטוי של קיבעונות התפתחותיים.
מאחר ורייך היה בעבר תלמידו של פרויד, הוא טען כי הקונפליקט שבין הדחפים לבין העולם החברתי (במונחים של פרויד) מתבטא, בשינויים אישיותיים ושריריים המתגבשים לכדי 'מבנה אישיות'. זהו מנגנון הגנה ראשוני המתבטא בגוף. כך האורגניזם שלנו מארגן את עצמו כדי להגן עלינו.
יוג'ין ג'נדלין פיתח את שיטת ההתמקדות, כלי נפלא ופשוט, המפנה את תשומת לבנו פנימה אל "התחושה המורגשת", בעזרתה ניתן לחלץ משמעויות סובייקטיביות של תבניות גופניות, קוגניטיביות ורגשיות וליצור בהן שינוי. התוכן העולה מהתבוננות זו, מהווה מצע לתחושה המורגשת שאם נחקור אותה בסקרנות רבה, עשויה להוביל לתובנות ויצירת שינוי.
תרפיית הגשטאלט של פרדריק פרלס משלבת, בין היתר, את עקרונותיו של רייך ומבוססת על למידה חווייתית. עקרונותיה מערבים עבודה עם חלקים של העצמי במטרה לאפשר אינטגרציה מחודשת שלהם. טכניקות אלה מעודדות לתת ביטוי אותנטי לחוויות של 'כאן ועכשיו' דרך שפה, תנועה וביטויים גופניים ורגשיים ודרך משחקי תפקידים.
למעשה, כל הטכניקות האלה ושיטות נוספות רבות שלא ציינתי, משתמשות במיומנויות של תשומת לב גופנית כדי לטפח קשב ולהעמיק את המודעות לחוויות חושיות וגופניות, המשקפות בנו תהליכים רגשיים ודפוסים אישיותיים.
תהליכים אלה נעשים מתוך הנחה כי הפניית תשומת הלב אל גופנו מייצרת חיבור והנכחה של החוויות הפנימיות, ובכך מאפשרת להגמיש, ליצור תנועה ושינוי.
כיצד כל אלה באים לידי ביטוי בציורים?
מודלים של פענוח ציורים התפתחו בעולם הפסיכולוגיה מתחום הפסיכודיאגנוסטיקה. ברבות הזמן, עשרות מחקרים וספרים נכתבו מתוך תפיסת הציור כראי הנפש. המודלים המוכרים בשוק (כגון ציורי בית, עץ, דמות אנוש, משפחה ועוד) מציגים דרכים בהן ניתן לנתח את אישיותו של המצייר על פי ציוריו, לזהות דפוסים רגשיים, טמפרמנט, פחדים ומצוקות, נטיות התנהגותיות ועוד.
ניתן להסיק כי במהלך הציור אנו חוזרים לזיכרונות גופניים פרה-מילוליים (כפי שציין פרנצי) וכי מבנים אישיותיים שהתבצרו לשריון-גופני (לפי רייך), ניכרים בביטויים גרפיים אינדיבידואליים בתהליך הציור ומהווים כר לאבחון וזיהוי אזורי-הקונפליקט בגוף ובחיים.
הפרעות במערכת השריר, לדוגמה, הבאות לידי ביטוי באופן של טונוס שרירי גבוה או נמוך מידי, יבואו לידי ביטוי במידת הלחץ והאנרגיה שהמצייר מפעיל על הדף. קווי ציור זוויתיים עם לחץ חזק, לעומת קווי ציור רופפים והססניים, יעידו דברים שונים מעולמו הפנימי של האדם המצייר.
כמו כן, תהליך הציור נותן ביטוי אותנטי לחוויות של "כאן ועכשיו" (במונחים של פרלס), בעוד "תחושה מורגשת" שעולה בתהליכי התמקדות (של ג'נדלין), תבוא לידי ביטוי בהשלכה על הציור ותאפשר רובד נוסף של התבוננות ותובנה המובילות לשינוי.
לסיכום:
הציור הוא תהליך מרפא כשלעצמו. במהלך היצירה אנו מתמזגים עם הציור, משתחררים מכבלי חשיבה וחוזרים לזיכרונות פרה-מילוליים. תהליכים אלה מעודדים ביטוי אותנטי של חוויות הגוף והנפש, ממקום בטוח ולא מאיים. השיח המילולי לעיתים מרחיק אותנו מהאמת הפנימית, אך באמצעות הציור אין לנו דרך ממשית להתחמק מהאותנטיות הגופנית. כשתהליך הציור מסתיים, נוכל להתרחק מהיצירה ולהתבונן בה שוב ושוב בסקרנות רבה. כעת היא כמו מפת אוצר עבורנו. כך בתום לב, נחקור את התוצאה, נאתר אט אט אזורי קונפליקט וחלקים המבקשים תשומת לב. נעשה זאת בחמלה.
רוב הזמן הגוף יודע את מה שהתודעה עדיין לא מבינה. ציירו לכם את כל מה שהגוף מבקש. "הגוף היוצר" מרחיב את התודעה ומפעיל אותה כנבואה המגשימה את עצמה.
זו התפתחות שיוצרת מציאות.
שלכם, גלי.