הקשר בין מחול מזרחי לפענוח ציורים:
החיבור לתחום פענוח הציורים נבע מעולמי האישי כרקדנית מחול-מזרחי בשילוב הפסיכותרפיה הגופנית.
המחול המזרחי (המכונה בשפת העם ריקודי בטן) אינו נולד כאסכולה. הוא מורכב מתנועות אקלקטיות שנאספו ברבות השנים והתגבשו לריקוד הייחודי המוכר לנו כיום בסגנונותיו המסורתיים לצד עכשוויים. תנועות אלה עוברות כחוט השני מדור לדור וממשיכות להתהוות תחת השפעתן של התרבויות השונות.
התנועות המזרחיות משחר תולדותיהן ייצגו תנועות טבעיות מהחיים המסייעות בהתמודדות עם מצבים הישרדותיים ומעודדות תהליכי גדילה וריפוי. תנועות כגון טלטול האגן, סיבובי אגן ונחשולים בבטן, לדוגמה, שימשו כהכנה לפריון ולידה. קבוצות תנועה אחרות שימשו להוצאת דיבוק מאדם שהשד דבק בו. דוגמה לכך בטקסי ה'זאר, בהם הובילו את האדם לטרנס בתיפופים אקסטטיים ותנועות רטט של הגוף (ניתן להניח כי אנשים אלה סבלו מבעיות רגשיות או הפרעות נפש כפי שהיינו מגדירים אותן כיום). דוגמה נוספת היא טכניקות סיבוב בסגנון הווירלינג של האיסלאם המיסטי- הידועות אצל הסופים הדרווישים. אלה שימשו כטכניקה מדיטטיבית המחברת למצב תודעה קולקטיבי באיחוד עם האל.
במילים אחרות, המחול המזרחי הנו אוסף של תנועות הרמוניות, פונקציונליות, המהוות חלק מצירי התנועה הטבעיים של הגוף ובעלות איכויות טיפול וריפוי בגוף ובנפש.
לאחר לידתי את בתי הבכורה נאלצתי לפרוש מתחום המחול המזרחי ומצאתי עצמי בחופשת לידה ראשונה משרבטת ומעצבת בעקביות מנדלות ציוריות. זה נעשה באופן לא מכוון ולאט לאט זיהיתי כי באמצעות הציור אני משלימה את התנועה ההרמונית, שהייתה כה חסרה לי בהווייה הגופנית, כרקדנית, בתקופה כה מטלטלת של אימהות טרייה ולא מאוזנת.
אם בעבר הורגלתי לארגן מצבים רגשיים דרך טכניקות מדיטטיביות של סיבובים בריקוד (כמו הסופים הדרווישים), כעת אני "מסדרת" את פיזור-הנפש שלאחר הלידה באמצעות טכניקות ציור מעגלות (מנדלות).
אם בעבר הורגלתי לתעל אגרסיות ותסכולים באמצעות תנועות ריקוד חדות של נעילה באגן (תנועות סטקטו), כיום הן באות לידי ביטוי בתהליך הציור בקווים חדים, זוויתיים, בעלי מרקם דחוס ולחץ חזק.
כלומר, הציור הוא תנועה!
טפחה בי התובנה כי הציור הוא ריקוד שלם, המתגבש לתנועה ממוקדת בעלת תוצאות מוחשיות. וכמו הריקוד המבוצע בחלל, הן הריקוד המתחולל על הדף מהווה תשקיף ל"גופנפש" ומאפשר מרחב לביטוי, התבוננות וריפוי .
התנועה:
אנרגיית הגוף שלנו מופעלת מתנועה מתמדת של כיווץ והתרחבות. במהלך חיינו, דפוסים אישיותיים ומנגנוני הגנה רגשיים, מתגבשים למבנים שריריים שהתקבעו, כמו רגעים שעצרו מלכת.
הפסיכואנליטיקן וילהלם רייך כינה זאת: "השריון השרירי". היסטוריה קפואה בזמן, דפוסים שהתקבעו ועיצבו אישיות גופנית עם סגנון תנועתי ייחודי.
בתוכנו קיימים רגשות, חוויות וזיכרונות המבקשים הכרה, עיבוד וביטוי. כל אלה משתקפים באישיותנו הגופנית ובאים לידי ביטוי בדפוסים תנועתיים, אותם נרצה לחולל ולחקור בריקוד או בציור.
באמצעות נתיב הפוטנציאל:
בציור– נחקור באיזה מידה ממצה המציירת את הפוטנציאל העומד לרשותה במרחב הדף, ובאיזה אופן היא משתמשת בו. מרחב הדף מייצג את "מרחב החיים", הפוטנציאל הקיומי שלנו.
בריקוד– נחקור באיזו מידה ממצה הרוקדת את הפוטנציאל התנועתי שלה בגופה. עד כמה היא מנצלת את המנעד המלא והשלם בכל תנועה. באיזה אופן היא משתמשת במרחב הפנימי (אני ביחס לעצמי) ובמרחב החיצוני (אני ביחס לסביבה).
תינוק מגיח לעולם עם הידע השלם. הריקוד קיים בזיכרון הארכיטיפי של הרוקדת. אין היא צריכה לרכוש את התנועות, הן קיימות בתוכה כזיכרון רדום. כל שנותר הוא לעורר אותו ולאפשר לתנועה להתרחש במלואה, ללא הפרעה.
הסוגייה המהותית של נתיב הפוטנציאל: נוכחות העצמי בעולם– באיזה אופן אני משתמשת וממצה את מלוא הפוטנציאל והידע הקיומי שלי?
באמצעות נתיב הבחירה:
בציור– הנרטיב עמו המציירת מגיעה לעולם יבוא לידי ביטוי בציוריה ויאפשר לחקור עד כמה היא מפעילה מודעות בבחירותיה לעומת דפוסי תגובה אוטומטיים. נחקור באיזה אופן בוחרת המציירת להציג בציור אובייקטים משמעותיים בחייה ואת יחסיה איתם.
בריקוד- נתיב הבחירה מעודד לקיחת אחריות על התנועה שלי. זו בעצם לקיחת אחריות על גופי ועל התפתחות הנפש. כאשר הרוקדת חווה קושי באמצעות התנועה, לעיתים רבות היא תציג זאת כקושי ביצועי טכני ("היד לא זזה לי", "האגן תקוע", "כואב לי הגב"). קושי טכני מקורו בקושי פנימי, זהו מנגנון הגנה סומטי (השריון הגופני). באמצעות נתיב הבחירה נחקור מתי חווה הרוקדת שליטה בתנועה שלה. באיזו מידה היא חווה עצמה כבעלת יכולת בחירה ובאילו חלקים היא חווה כניעה לתכתיבים חברתיים, חסמים, עכבות וכיוצ"ב?.
הסוגייה המהותית של נתיב הבחירה: חופש הבחירה מול דטרמניזם– באיזו מידה אני חווה את עצמי כאישה בעל יכולת בחירה ואדונית לגורלי?
באמצעות נתיב הנתינה והקבלה:
בציור- נחקור יחסים של ריחוק וקרבה ואת איכות הקרבה בין האלמנטים השונים. כל אלה יעידו על איכות מערכות היחסים בחיינו ועל תחושת האיזון, הביטחון והשפע (כולל השפע הרגשי) במעגלי הנתינה והקבלה.
נתינה היא סוד השפע! יחסי נתינה וקבלה הם הבסיס ליצירת היקשרות בטוחה. בין הורים לילדים, לא נוכל לצפות מילדינו את אותן משאבי נתינה שהם זקוקים מאתנו. כל דבר ערכי שתרצי לקבל מילדייך- ראשית, תני להם אותו בנדיבות!
בריקוד- משחר ההיסטוריה לריקוד תפקיד חשוב באינטגרציה חברתית. התנועה המזרחית עוברת באופן ישיר מאם לבת מאישה לרעותה, מבטן לבטן בתנועה מעגלית של קבלה ונתינה. כשאנו רוצים לקבל משהו- ניתן אותו: אחת הדרכים המופלאות לשכלל את הריקוד בגופנפשנו היא ללמד אותו בנדיבות. זה הסוד של "תודעת המורה". כדי לשכלל את הטכניקה ולהרחיב את התודעה בריקוד- נעניק אותה לאחרות. "תודעת המורה" דורשת מאתנו להעמיק בניואנסים של התנועה, יוצרת אפקט רפיטטיבי של "מנטרה" התורם למוסס את השריון הגופני ולבצע את התנועה ברבדים מעודנים ומדויקים יותר. כך מתרחבת התודעה.
מערכת החילופין הזו מתרחשת גם בתהליך הלמידה, ביחסי הגומלין של קבוצות התנועה השונות, מאחר וכל תנועה מתבססת על קודמתה ומכילה את יתר התנועות, כ"מנדלה" המכילה את הידע כולו.
אחד הדיסוננסים בנתיב הנתינה והקבלה, היא היכולת להיות ביחד מבלי לאבד את הנפרדות. אינטגרציה חברתית נשענת על היכולת לאינטגרציה אישית ורגשית: היכולת לחוות רגשות ומחשבות הסותרים אחד את השני, היכולת להיפגש עם החלקים השונים בתוכי ולגבש אט אט את "הזהות הריקודית שלי". רק כך תוכל הרוקדת להעניק את הריקוד שלה הלאה, מבטן לבטן.
אפקט ההפרדה:
הרחבת התודעה בריקוד מתאפשרת על ידי הפרדת התנועה בין אברים סמוכים. ההפרדות המוחלטות האלה הן הבסיס לריקוד המזרחי. יכולת ההפרדה תורמת לגמישות התנועה, מחזקת את קבוצות השרירים המעורבות בה ומשפרת יכולות הסתגלותיות.
יחסים בינאישיים מוצלחים יכולים להתרחש כל עוד נשמרת הנפרדות. כך גם אברי הגוף הסמוכים זה לזה- יתפקדו טוב יותר עם יכולת גמישות והפרדה. כאשר עולה קושי ביצירת הפרדה ונוצרת "תנועה גלובלית", יעיד הדבר על שריון גופני, עכבות ומחסומים הזקוקים להתייחסות עקבית, כדי למוסס אותם אט אט ברגישות ובעדינות.
הסוגייה המהותית של נתיב הנתינה והקבלה: היא חוויית השפע והביטחון שלי בעולם. עד כמה אני חווה את עצמי כאדם ראוי, בעל יכולת נתינה וקבלה?
באמצעות נתיב הכוונה והתשוקה:
בציור- נחקור את המכנים המשותפים בין האובייקטים המצוירים. האובייקטים מייצגים את המודלים עמם אנו בוחרים להתמזג ולהזדהות בגופנפש. מודלים אלה מייצגים את הכוונות והתשוקות בחייה של המציירת.
כשאנו שואפים למשהו – נהיה אותו! באמצעות מעגלים של סנכרון והדהוד, הזדהות והפנמה, נאמץ חלקים מהאובייקט אליו אנו שואפים. ועם זאת נשמור על הגרעין הייחודי לנו.
גישת ההיקשרות גורסת כי התינוק בשנותיו הראשונות, יפנים את מערכת ההיקשרות עם הדמויות המשמעותיות שמטפלות בו. היקשרות זו, בין אם היא בטוחה ובין אם היא חרדה, תהדהד לאורך חייו במערכות היחסים העתידיות שלו ובחוויה של "עד כמה אני ראוי ומסוגל". בולבי כינה זאת "מודל עבודה פנימי".
בריקוד- -שינוי בתוכי יהדהד שינוי מורחב יותר. תהליך הלמידה כרוך בתיווך "מנטרות התנועה" מהמורה לתלמידתה. תהליך זה מלווה בהזדהות השלכתית של חלקים מהעצמי, באופן דו-כיווני (בין מורה ותלמידתה). בהיבט הביולוגי, הרוקדת מזדהה עם המנטרה-התנועתית ומפנימה אותה בתהליך של "למידה באמצעות צפייה", תוך מעורבות של נוירוני מראה בקורטקס המוחי, המאפשרים את הלמידה המוטורית. ההזדהות עם התנועה מעוררת התרגשות רבה אצל הרוקדת והיא שואפת לחוות אותה כחלק מגופה.
נשים רבות בתחילת דרכן בריקוד מגלות התאהבות והצפה רגשית. הריקוד שובה ומפגיש אותן עם הפנטזיה לבטא את נשיותן המלאה, על כל רבדיה. העבודה התנועתית העמוקה מעוררת תחושות ויצרים קמאיים. התשוקה לריקוד גוברת ומביאה עמה גם תסכול שמניע לפעולה – בעקבות הפער בין הרצוי למצוי (הפנטזיה והמציאות). עם הזמן האישה הרוקדת חווה תהליך של הזדהות והפנמה המוביל לטרנספורמציה ממשית. שינויים ניכרים בעיצוב הגוף, ביכולת ההבעה, שפת הגוף מתעדנת וצורת החשיבה מושפעת מהתרבות האמנותית וההיסטוריה העשירה.
הסוגייה המהותית של נתיב הכוונה והתשוקה: היכולת לייצר טרספורמציה. באיזו מידה אני חווה את עצמי כבעלת יכולת ליצור שינויים בגופי ובנפשי, שיהדהדו שינויים גם בסביבתי?
באמצעות נתיב המאמץ המזערי:
בציור- נחקור את מידת המאמץ והאיכויות המופעלות על התנועה. תהליך זה יאפשר לנו לדייק ולהתאים את הצרכים של המציירת עם המזג המאפיין אותה.
בריקוד- נחקור את היכולת של הרוקדת למצוא מנוחה בתנועה. איכות התנועה וביצועה באופן שלם תלוי, בין היתר, במידת המאמץ המופעל עליה. מאמץ יתר יפגע באיכות התנועה. מאידך תנועה המבוצעת ללא כוונה ותשוקה תעיד אף היא על אנרגיה שאינה מאוזנת. במקרה זה מופעל מאמץ יתר ממקור אחר, השואב את האנרגיה, ומוביל לתשישות ורפיון בתנועה.
הכלי לשחרור ממאמץ הוא תזמון מדויק וכוונון (בשילוב נתיב הכוונה והתשוקה). בדומה לקפיצת ראש: למצוא את הזווית הנכונה ולשחרר…
בהיקשרות בטוחה איננו צריכים לעבוד עבור האהבה – אלא לנוח בה!
הסוגייה המהותית של נתיב המאמץ המזערי: התענגות לעומת התנגדות. באיזו מידה אני חווה הגשמות טבעיות ומדויקות בחיי, בקלות ובהנאה? מהם החלקים בחיי בהם אני חווה מאמץ יתר ותנועה לא מאוזנת?
באמצעות נתיב אי השלמות:
בציור- נחקור את איכות קווי המתאר, מידת יציבותם ואופן סגירת האלמנטים המצוירים. קווי המתאר הם כמו עור גופנו שתפקידו להגן על החלקים הפנימיים ולהגדיר את ה"אני" ואת גבולות העצמי מול העולם. נבדוק באיזה אופן העור משקף כלפי חוץ את הפנימיות שלנו, מידת ההזנה הגופנית והנפשית, כוחות האגו והיציבות הרגשית. קווי מתאר "פצועים", קטועים, רופפים או שאינם שלמים הם כמו "פצעים" על העור. הם החלקים הלא שלמים בתוכנו, ביטוי של "פצעים" בנפש.
בריקוד- נחקור את מרכיב "הצורה" בתנועה. איכות קווי המתאר שהתנועה מייצרת בחלל. הדיוק ואופן סגירת האלמנט התנועתי. נחקור את אופן השימוש בקווי המתאר של הגוף ביחס למרחב, ואופן השימוש בצירי התנועה השונים. נתיב זה חוקר את השיפוטים העצמיים ותחושות אי-הנוחות של הרוקדת עם גופה. וכן את הדיאלוג הפנימי שלה עם גבולות.
אחת האיכויות המרתקות במחול המזרחי היא הביטוי הייחודי של התנועות אצל כל אישה. המנטרות התנועתיות הן "הגרעין" של הריקוד המזרחי ועם זאת, למרות שהטכניקה זהה, היא מקבלת אצל כל אישה את החזות הייחודית לה. זהו תהליך אבולוציוני המתהווה אצל הרוקדת. במילים פשוטות, אצל כל אישה הריקוד נראה אחרת !
נתיב אי-השלמות מעודד לתעל את השיפוטים וחוסר הנוחות ליצירת אמנות. לפתח אצל האישה הנאה מתמשכת מגופה ומכישוריו המרתקים. להתחבר לעונג ולתת רשות לאהבה עצמית, לחלקים הייחודיים לה. ליהנות מבשלות נשית המשוחררת מכבלי החברה ותכתיביה. לעשות אמנות במיוחד מהחלקים בהם האישה מתקשה להשלים! העברת הפוקוס מכאב לתנועה ומכאב ליצירה – זה מהותו של נתיב אי-השלמות!
הסוגייה המהותית של נתיב אי-השלמות: העברת הפוקוס מכאב לאמנות, ומאמנות להגשמה! באיזו מידה אני מונעת מחלקים אותנטיים בתוכי? באיזו מידה אני מציבה גבולות מדויקים עבורי אשר מאפשרים התפתחות ואינם מעכבים? באיזה אופן אני יכולה להעריך את הפגמים שבתוכי, כחלק ממהותי, וליצור מהם "ייעוד" כמתנה לעולם?
באמצעות נתיב הקשיבות ואי-ההיאחזות:
בציור- נחקור את החיבורים, הקישורים והרצפים בציור אשר יעידו על חוויית הזרימה בחייה של המציירת. תחושת השייכות והיכולת להיעזר בסביבה.
בריקוד- נחקור את הזרימה, הרצף והמעברים בתנועה. חלקים של הימנעות ותלישות אל מול זרימה, חיבור ויכולת הסתגלות. שקט פנימי, שחרור מכבלי חשיבה לעומת תסכול וחוסר פניות רגשית.
נתיב זה מתייחס ליכולת להתבונן בחוויות הגופנפש, לחקור בסקרנות ובתום-לב את התהליכים בתוכנו, להנות מהדרך מבלי להיאחז בתוצאה! הצורך בשייכות הוא אוניברסלי ויחד עם זאת, היאחזות בלתי פוסקת בהישגים ותוצאות מעידה על מאבק בלתי פוסק להרגיש שייכות.
הסוגייה המהותית של נתיב הקשיבות ואי ההאיחזות: תחושת השייכות למשהו גדול ממני והיכולת לסמוך ולהתבונן בתהליכים, בסקרנות ובתום לב. באיזו מידה אני חווה בטחון ואמון בחכמה המארגנת בטבע? באיזו מידה אני קשובה לגופי ללא שיפוטים וסומכת על כוחותיו המרפאים, כחלק ממנגנוני הריפוי של הטבע.
באמצעות נתיב התכלית וההגשמה:
בציור- נחקור זוויות וכיוונים משותפים בין האלמנטים באופן שיעיד על יחסי הגומלין, סולידריות, שותפות גורל והתרחשויות מהותיות. נחקור מגמות ומוטיבים החוזרים על עצמם, חותם אישי ואת נטיותיה הייחודיות של המציירת.
בריקוד- נחקור את הסגנון הייחודי בתנועה של הרוקדת ואת החותם האישי שלה. נחקור מוטיבים ומאפיינים החוזרים על עצמם בריקוד, ואת המסר המרכזי שהיא מביאה באמצעותם החוצה. נאתר את כישוריה הייחודיים ואת חוזקותיה של הרוקדת – ובאמצעותם נחזק ונלמד חלקים אחרים בגופנפש.
"החזק מלמד את החלש".
הסוגייה המהותית של נתיב ההגשמה: חיבור לגרעין הייחודי שלי! "זרע של תפוז לא יניב תפוח". באיזו מידה אני חווה את עצמי ייחודית ובלעדית ובעלת ייעוד בעולם? באיזו מידה אני חווה את עצמי בעלת יכולת להביא משמעות לסביבתי? באיזו מידה אני חווה הגשמה?
נתיב ההגשמה סוגר מעגל עם נתיב הפוטנציאל ומסכם את המסלול כולו.