הורים

באחת הקבוצות לפענוח ציורים שהנחיתי, סיפרתי כי "התקפי זעם בילדים" הוא מהנושאים החביבים עלי. צחקוקי הפליאה לא הפתיעו, ומייד הסברתי כי באישיותי אני מאוד מעריכה הבעה אותנטית. ותמיד אשמח להעמיק ביכולתו של הילד להביע את עצמו. גם אם צורת ההבעה אינה הולמת או מקובלת, אצל ילדים תמיד אעדיף עוצמה הבעתית, על פני החרשה והימנעות. מדוע קשה לנו ההורים עם התנהגות בעלת עוצמה כגון טנטרומים, התקפי זעם ובכי רב? סיבה אחת כי זה מעצבן ולא נעים! ובסביבת אנשים מן הסתם זה מביך. הסביבה לא מעודדת ואף דוחה הבעה רגשית מעין זו.

את השיח הקצרצר הזה בין שני ילדיי שמעתי במקרה, מעבר לדלת, באחד הבקרים של חופשת הקיץ. זה כמובן הקונפליקט הנצחי בין האחות הבוגרת שמוחה על עצם קיומו מרגע שנולד, והאח הצעיר שמעריץ ומחפש כל הזמן את אהבתה. בקונפליקט הזה תמיד יש סיבות: הוא מציק, היא מתעצבנת, היא חוטפת לו את המשחק (כי זה שלה), הוא הורס לה את מה שבנתה… מאחר ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אספתי נשימה, הצתתי קטורת והדלקתי מבער עם שמן, בריח לבנדר וילאנג ילאנג…