כדי להשיב על כך ננסה קודם לדייק ולהבין מהי פסיכותרפיה גופנית:

באופן כללי, הפסיכותרפיה הגופנית מורכבת משיטות טיפול המשלבות תהליכים רגשיים תוך כדי התבוננות ו/או התמקדות בעבודת-גוף.

מהי בעצם עבודת גוף ומדוע היא חשובה?

רבים וטובים ניסו להסביר זאת:

שנדור פרנצי הפסיכואנליטיקן, טען כי כדי לחוות חוויה מתקנת שתוביל לריפוי, עלינו לחזור לזיכרונות הגופניים והפרה-מילוליים, ורק אז לעבדם במילים בתוך הטיפול.

וילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, ראה את הנפש והגוף כזהים מבחינה תפקודית. הוא סבר כי הנפשי והגופני פועלים כשתי מערכות שהן אחת, ויחד עם זאת מווסתות זו את זו ומשפיעות זו על זו.

רייך טבע את המושג השריון השרירי. לטענתו הדחקות של אגרסיות, חרדות או ריגושים חזקים יתבטאו באופן עקבי בהפרעות במערכת השריר, באופן של טונוס שרירי גבוה או נמוך מידי. הוא כינה את השריון השרירי כ'היסטוריה קפואה בזמן', כלומר ביטוי של קיבעונות התפתחותיים.

מאחר ורייך היה בעבר תלמידו של פרויד, הוא טען כי הקונפליקט שבין הדחפים לבין העולם החברתי (במונחים של פרויד) מתבטא, בשינויים אישיותיים ושריריים המתגבשים לכדי 'מבנה אישיות'. זהו מנגנון הגנה ראשוני המתבטא בגוף. כך האורגניזם שלנו מארגן את עצמו כדי להגן עלינו.

יוג'ין ג'נדלין פיתח את שיטת ההתמקדות, כלי נפלא ופשוט, המפנה את תשומת לבנו פנימה אל "התחושה המורגשת", בעזרתה ניתן לחלץ משמעויות סובייקטיביות של תבניות גופניות, קוגניטיביות ורגשיות וליצור בהן שינוי. התוכן העולה מהתבוננות זו, מהווה מצע לתחושה המורגשת שאם נחקור אותה בסקרנות רבה, עשויה להוביל לתובנות ויצירת שינוי.

תרפיית הגשטאלט של פרדריק פרלס משלבת, בין היתר, את עקרונותיו של רייך ומבוססת על למידה חווייתית. עקרונותיה מערבים עבודה עם חלקים של העצמי במטרה לאפשר אינטגרציה מחודשת שלהם. טכניקות אלה מעודדות לתת ביטוי אותנטי לחוויות של 'כאן ועכשיו' דרך שפה, תנועה וביטויים גופניים ורגשיים ודרך משחקי תפקידים.

למעשה, כל הטכניקות האלה ושיטות נוספות רבות שלא ציינתי, משתמשות במיומנויות של תשומת לב גופנית כדי לטפח קשב ולהעמיק את המודעות לחוויות חושיות וגופניות, המשקפות בנו תהליכים רגשיים ודפוסים אישיותיים.

תהליכים אלה נעשים מתוך הנחה כי הפניית תשומת הלב אל גופנו מייצרת חיבור והנכחה של החוויות הפנימיות, ובכך מאפשרת להגמיש, ליצור תנועה ושינוי.

כיצד כל אלה באים לידי ביטוי בציורים?

מודלים של פענוח ציורים התפתחו בעולם הפסיכולוגיה מתחום הפסיכודיאגנוסטיקה. ברבות הזמן, עשרות מחקרים וספרים נכתבו מתוך תפיסת הציור כראי הנפש. המודלים המוכרים בשוק (כגון ציורי בית, עץ, דמות אנוש, משפחה ועוד) מציגים דרכים בהן ניתן לנתח את אישיותו של המצייר על פי ציוריו, לזהות דפוסים רגשיים, טמפרמנט, פחדים ומצוקות, נטיות התנהגותיות ועוד.

ניתן להסיק כי במהלך הציור אנו חוזרים לזיכרונות גופניים פרה-מילוליים (כפי שציין פרנצי) וכי מבנים אישיותיים שהתבצרו לשריון-גופני (לפי רייך), ניכרים בביטויים גרפיים אינדיבידואליים בתהליך הציור ומהווים כר לאבחון וזיהוי אזורי-הקונפליקט בגוף ובחיים.

הפרעות במערכת השריר, לדוגמה, הבאות לידי ביטוי באופן של טונוס שרירי גבוה או נמוך מידי, יבואו לידי ביטוי במידת הלחץ והאנרגיה שהמצייר מפעיל על הדף. קווי ציור זוויתיים עם לחץ חזק, לעומת קווי ציור רופפים והססניים, יעידו דברים שונים מעולמו הפנימי של האדם המצייר.

כמו כן, תהליך הציור נותן ביטוי אותנטי לחוויות של "כאן ועכשיו" (במונחים של פרלס), בעוד "תחושה מורגשת" שעולה בתהליכי התמקדות (של ג'נדלין), תבוא לידי ביטוי בהשלכה על הציור ותאפשר רובד נוסף של התבוננות ותובנה המובילות לשינוי.

לסיכום:

הציור הוא תהליך מרפא כשלעצמו. במהלך היצירה אנו מתמזגים עם הציור, משתחררים מכבלי חשיבה וחוזרים לזיכרונות פרה-מילוליים. תהליכים אלה מעודדים ביטוי אותנטי של חוויות הגוף והנפש, ממקום בטוח ולא מאיים. השיח המילולי לעיתים מרחיק אותנו מהאמת הפנימית, אך באמצעות הציור אין לנו דרך ממשית להתחמק מהאותנטיות הגופנית. כשתהליך הציור מסתיים, נוכל להתרחק מהיצירה ולהתבונן בה שוב ושוב בסקרנות רבה. כעת היא כמו מפת אוצר עבורנו. כך בתום לב, נחקור את התוצאה, נאתר אט אט אזורי קונפליקט וחלקים המבקשים תשומת לב. נעשה זאת בחמלה.

רוב הזמן הגוף יודע את מה שהתודעה עדיין לא מבינה. ציירו לכם את כל מה שהגוף מבקש. "הגוף היוצר" מרחיב את התודעה ומפעיל אותה כנבואה המגשימה את עצמה.

זו התפתחות שיוצרת מציאות.

שלכם, גלי. 

The post פענוח ציורים ופסיכותרפיה גופנית appeared first on גלי תמיר.

גם אם צורת ההבעה אינה הולמת או מקובלת, אצל ילדים תמיד אעדיף עוצמה הבעתית, על פני החרשה והימנעות.

מדוע קשה לנו ההורים עם התנהגות בעלת עוצמה כגון טנטרומים, התקפי זעם ובכי רב?

סיבה אחת כי זה מעצבן ולא נעים! ובסביבת אנשים מן הסתם זה מביך. הסביבה לא מעודדת ואף דוחה הבעה רגשית מעין זו.

סיבה נוספת, כי מרגע היותנו הורים, כל קושי שמגיע אלינו מהילדים, מבטא, מהדהד או משקף קושי שקיים בנו. ולא בכדי זה מעורר דאגות, הכללות ושיפוטים, כי כשזה משתקף בילדים- זה תמיד יותר מטריד.

יש קשר ישיר בין מה שילדים מרגישים לבין התנהגותם. כשהרגשתם טובה זה יתבטא גם בהתנהגותם.

כלומר, במצבים של קושי, התנהגות של ילד היא לא הבעיה, אלא הפתרון הכי הגיוני שהוא מוצא לחוויה הרגשית שלו.

התקפי זעם טומנים בחובם בקשה לרוך ואמפתיה, ומעידים על הצורך לחדש את זרם האהבה מול דמויות ההיקשרות של הילד. אלה הם איתותי היקשרות.

היכולת שלנו לעזור לילד להרגיש טוב, בראש ובראשונה, היא בכך שנקבל ונבין את רגשותיו.

הורים רבים נוטים לחתור לשיטות ומיומנויות כאלה או אחרות, בחיפוש אחר תוצאות: "איך כדאי לפעול כשהילד עושה כך וכך…", "איך עלי להגיב…"

"תובנה" היא המפתח! במקום לחתור למיומנות כזו או אחרת, נחתור לתובנה!

נשאל מה קדם לאירוע? נתייחס לשורש ולא לסימפטום. נתמקד במערכת היחסים ולא בתקרית!

תהליכי הבשלה:

להתקפי זעם בגילאים הצעירים יש שלושה תפקידים חשובים בהתפתחות הרגשית של הילד:

• התהוות וגיבוש זהות:

ההתנגדות של הילד בשעת זעם, מחזקת את תחושת "האני" כחלק מגיבוש זהותו, ומחדדת את היותו ישות ייחודית ונפרדת מהוריו.

• הסתגלות:

במהלך חיינו אנו נתקלים במצבי תסכול רבים בהם נכפית עלינו המציאות ואין ביכולתנו שום דרך לשנות אותה. זוהי נקודת חוסר התוחלת. התפרצות זעם מתרחשת כאשר הילד נפגש עם "חוסר תוחלת", והוא חווה תסכול מכך שאין הוא יכול לשנות את המציאות. למשל כאשר הוא לא יכול לשנות את דעתו של ההורה (אמא לא מסכימה עכשיו לקנות ארטיק והיא עומדת על כך). במפגש הזה הילד עובר תהליך מאוד חשוב לפיתוח יכולת ההסתגלות שלו בהמשך החיים. בעתיד זה יתבטא, בין היתר, ביכולת להתאושש מקשיים, לפתח גמישות ותושייה כשנתקלים במבוי סתום, ולהפיק תועלת ממצבי מצוקה.

• אינטגרציה רגשית וחברתית:

התמודדות עם מצבים של חוסר תוחלת עוזרת לפתח אינטגרציה רגשית. בין הגילאים 5-7 מתפתחת היכולת להכיל בו-זמנית יותר מרגש אחד. אמא יכולה להיות זו שמפגישה את הילד עם חוויות של תסכול וחוסר תוחלת, ובו-זמנית גם ה"מלאך המנחם" כשהיא מחבקת ומעודדת כאשר הוא מבכה על כך.

היכולת הזו היא קריטית להתפתחות הרגשית וההסתגלות החברתית, ליצירת דינמיקות גמישות, מעמיקות ואינטימיות במערכות יחסים.

אינטגרציה רגשית דורשת אימון של קליפת המוח הקדם מצחית.

ילדים בעלי עוצמה זקוקים לזמן ממושך יותר כדי להפעיל את קליפת המוח הקדם מצחית.

גם אצלנו המבוגרים, כשאנו חווים זעם מאוד חזק, אנו מאבדים את האינטגרציה שלנו. עוצמת התסכול משתלטת על הכול והתגובות שלנו הופכות אוטומטיות.

אופייני גם במצבים של עייפות, רעב וחוסר פניות רגשית (כשמשהו מטריד נורא את ההכרה).

כלומר, התפקוד הקוגניטיבי יורד במצבים של תשישות ועוצמה רגשית.

סיבות נפוצות לחוסר-תוחלת כפי שהן באות לידי ביטוי בציורי ילדים:

"להחזיר את האח למקום ממנו הוא בא".

אח קטן שמצטרף למשפחה זו עובדה מוגמרת, מציאות שלא ניתן לשנותה. אחת השאלות הנפוצות שהילד ישאל את ההורה, מתי מחזירים את התינוק ל"בית-יולדות"? ואז הוא מבין כי הוא כאן כדי להישאר, לתמיד. בציור הנוכחי דמות האם עם התינוק מצוירת במרחק גדול מדמותה של המציירת, ובאמצע הבית והעץ מפרידים ביניהן. נראה כי הילדה חווה את התינוק כגורם שהרחיק את אמה ממנה.

להפסיק את המשחק שאני כל כך שקועה בו:

לעיתים התסכול עולה מתוך הצורך להיאחז בחוויה חיובית והקושי לסיים אותה. ילדים עם עולם פנימי עשיר, נוטים לשקוע בעולמם הסוחף של המשחק והדמיון, ומתקשים להפסיק כשזה נדרש. במקרים אלה, עדיף להצטרף אל המשחק של הילד ומשם לעשות מעבר לסיטואציה הבאה. לדוגמא: כשהילדה מדמיינת שהיא בת-ים ומתקשה לסיים את המשחק בשעה שהגיע הזמן להתקלח, נזמין את ״בת-הים״ אל המפל הגדול שיש בו מים קסומים וחומרים מיוחדים שגורמים לסנפירים להיות נוצצים וריחניים.

אל תופתעו אם תוך דקות בודדות היא כבר תהיה במקלחת, תחת מים זורמים ותשיר להנאתה.

להיפרד מאמא בבוקר בגן:

הקושי סביב פרידות ומעברים הוא נושא נפוץ בגילאים הצעירים. ילד בן 4.5 המצייר בתנועה איטית ומארגן את סביבת העץ בצורה כה מדויקת, בנוסף מדגיש את המעבר בין גזע העץ לצמרת, זקוק למעברים המותאמים לקצב שלו, עם הכנה ברורה מראש.

לשלוט בהחלטות של ההורים או של אדם אחר:

דמות דומיננטית במרכז הציור מוקפת דמויות קטנות המכוונות אליה, תעיד על ילדה דומיננטית עם ראיית עולם אגוצנטרית. מבחינתה על פיה יישק דבר. בהיבט החברתי היא תתעקש לבחור את המשחק בין החברים, ותחווה תסכול רב אם לא יפעלו על פי הכללים שלה.

להימנע מכישלון ולשלוט בנסיבות:

ניתוק מאזור האגן הקשור לדחפים, עם תנועה מוקפדת ואינטנסיבית באזורים העליונים הקשורים לקוגניציה, מעיד על פרפקציוניזם וצורך עז בשליטה. ילד הדורש מעצמו הרבה או נמצא בסביבה עם דרישות גבוהות. מצבים של חולשה וכישלון יקשו עליו מאוד. הוא יתקשה להביע רגשות ועלול להיתקע בתסכול.

אכזבות גדולות כמו מוות, מחלה או פרידות:

דמות עם חלקי גוף מפורקים ומנותקים, מעידה על חוויה של אובדן וטראומה. גודלה העצום של הדמות מעיד על מידת ההשפעה הרגשית על הילד. במצבים כאלה ננסה להפחית מהילד מצבים של תסכול. מאחר והוא חווה תסכול רב מידי בחייו, מעבר ליכולתו להכיל זאת. הוא זקוק לחזור לחוויות "רחם" ולשקם את האמון שלו בהחזקה הורית.

המזג המולד של הילד:

ציור בקווים זוויתיים ולחץ חזק יעידו על מזג סוער. תגובות זעם מוחצנות בעלות עוצמה.

קווים עדינים בלחץ חלש מעידים על מזג מופנם והססני. ילד עם נטייה להתחשב בזולת. את תוקפנותו יפנה כלפי עצמו.

אז איך בכל זאת מתמודדים עם התקפי הזעם של הילד?

• אחרי שהבנו כי התקפי הזעם בגילאים הצעירים הם חלק טבעי ואף חשוב לתהליכי ההבשלה של הילד, ראשית נקבל את רגשותיו!

אמנם לא כל התנהגות מקובלת עלינו אבל תמיד נקבל את הרגש העומד מאחוריה, גם אם הוא בלתי נסבל בעינינו (הייתי רוצה לחנוק את התינוק המעצבן הזה. הלוואי והוא לא היה!).

• כשילד חש תסכול, נוביל את החוויה של התסכול לתחושה של חוסר-תוחלת, המכילה רגשות של עצב ואכזבה. הטרנספורמציה הרגשית הזו, מתסכול לעצב ואכזבה, חשובה מאוד ובלעדיה הוא עלול להישאר תקוע בכעס.

מתי עלולה לקרות תקיעות?

כשאנו נותנים תוצאה להתנהגות:

• אני אתן לך עונש אם לא תפסיק.
• כנס לחדר שלך מייד עד שתרגע.
• היום אין טלויזיה!

תגובות מעין אלה ישאירו את הילד בכעס ויגבירו את התסכול.

אז מה כן?

למרות שהסביבה לא מעודדת להרגיש רגשות חשובים כגון עצב ואכזבה, אנחנו נעזור לילד להזמין אותם. נעזור לו להזמין את הדמעות! זה קורה כאשר יש לידו נוכחות של מישהו שמזמין, לא הודף ולא מבייש.

זה לא בכי קולני וגבוה שמעצבן את האוזן. בכי כזה הוא בכי של התקף זעם.

נעודד מעבר מבכי של התקף זעם לבכי של עצב וצער. הבכי הזה לעיתים "שובר את הלב" ומעורר אמפתיה.

מעניין כי הדמעות של חוסר התוחלת נבדקו במחקר במעבדה, והתגלו כנוזל מלא ברעלים.

כלומר לבכי הזה יש תפקיד חשוב: לטהר את הגוף והנפש!

בשלב זה נשמש כדמות המנחמת והמחבקת עבור הילד. כי הדרך היחידה להסתגל למציאות שלא נוכל לשנות, היא לעבור את חוויית חוסר התוחלת ולהתאבל עליה!

בזכות זה נצמח ונתפתח!

בתהליך הזה הלב מתרכך ועם הזמן התקפי הזעם ילכו ויפחתו.

לסיכום, במצבים של התקפי זעם:

• לאפשר לילד לעבור את נקודת חוסר התוחלת, כשהמציאות הכרחית ולא ניתן לשנות אותה.
• לקבל את הרגש ולתת לגיטימציה לרגשות שליליים.
• בזמן התקף זעם, נוביל את הזעם לדמעות של חוסר תוחלת: בכי עמוק ונמוך של עצב ואכזבה.
• זה הזמן לחבק ולנחם את הילד כדי לאפשר לליבו להתרכך.

כיצד יועילו ציוריו של הילד בהתמודדות עם התקפי זעם?

בתקופות של התקפי זעם מרובים, נשתמש בציורים כדי לזהות את המקור לתסכול. תובנה זו תסייע לנו להתייחס לקשיים באופן ממוקד ולהיענות לאיתותי ההיקשרות של הילד.

מאחר והקשיים של הילד הם תשקיף מעניין לצרכים של המשפחה כולה, סביר כי התובנות שיעלו מציוריו ישרתו את המערכת המשפחתית על כל חלקיה.

ונחתום בציטוט המופלא של ד"ר ניופלד:

ילדים אינם צריכים לעבוד עבור אהבתנו- הם צריכים לנוח בה!

The post התקפי זעם בילדים appeared first on גלי תמיר.

החיבור לתחום פענוח הציורים נבע מעולמי האישי כרקדנית מחול-מזרחי  בשילוב הפסיכותרפיה הגופנית. 

המחול המזרחי (המכונה בשפת העם ריקודי בטן) אינו נולד כאסכולה. הוא מורכב מתנועות אקלקטיות שנאספו ברבות השנים והתגבשו לריקוד הייחודי המוכר לנו כיום בסגנונותיו המסורתיים לצד עכשוויים. תנועות אלה עוברות כחוט השני מדור לדור וממשיכות להתהוות תחת השפעתן של התרבויות השונות. 

התנועות המזרחיות משחר תולדותיהן ייצגו תנועות טבעיות מהחיים המסייעות בהתמודדות עם מצבים הישרדותיים ומעודדות תהליכי גדילה וריפוי. תנועות כגון טלטול האגן, סיבובי אגן ונחשולים בבטן, לדוגמה, שימשו כהכנה לפריון ולידה. קבוצות תנועה אחרות שימשו להוצאת דיבוק מאדם שהשד דבק בו. דוגמה לכך בטקסי ה'זאר, בהם הובילו את האדם לטרנס בתיפופים אקסטטיים ותנועות רטט של הגוף (ניתן להניח כי אנשים אלה סבלו מבעיות רגשיות או הפרעות נפש כפי שהיינו מגדירים אותן כיום). דוגמה נוספת היא טכניקות סיבוב בסגנון הווירלינג של האיסלאם המיסטי- הידועות אצל הסופים הדרווישים. אלה שימשו כטכניקה מדיטטיבית המחברת למצב תודעה קולקטיבי באיחוד עם האל. 

במילים אחרות, המחול המזרחי הנו אוסף של תנועות הרמוניות, פונקציונליות, המהוות חלק מצירי התנועה הטבעיים של הגוף ובעלות איכויות טיפול וריפוי בגוף ובנפש. 

לאחר לידתי את בתי הבכורה נאלצתי לפרוש מתחום המחול המזרחי ומצאתי עצמי בחופשת לידה ראשונה משרבטת ומעצבת בעקביות מנדלות ציוריות. זה נעשה באופן לא מכוון ולאט לאט זיהיתי כי באמצעות הציור אני משלימה את התנועה ההרמונית, שהייתה כה חסרה לי בהווייה הגופנית, כרקדנית, בתקופה כה מטלטלת של אימהות טרייה ולא מאוזנת.  

אם בעבר הורגלתי לארגן מצבים רגשיים דרך טכניקות מדיטטיביות של סיבובים בריקוד (כמו הסופים הדרווישים), כעת אני "מסדרת" את פיזור-הנפש שלאחר הלידה באמצעות טכניקות ציור מעגלות (מנדלות). 

אם בעבר הורגלתי לתעל אגרסיות ותסכולים באמצעות תנועות ריקוד חדות של נעילה באגן (תנועות סטקטו), כיום הן באות לידי ביטוי בתהליך הציור בקווים חדים, זוויתיים, בעלי מרקם דחוס ולחץ חזק. 

כלומר, הציור הוא תנועה! 

טפחה בי התובנה כי הציור הוא ריקוד שלם, המתגבש לתנועה ממוקדת בעלת תוצאות מוחשיות. וכמו הריקוד המבוצע בחלל, הן הריקוד המתחולל על הדף מהווה תשקיף ל"גופנפש" ומאפשר מרחב לביטוי, התבוננות וריפוי .

התנועה: 

אנרגיית הגוף שלנו מופעלת מתנועה מתמדת של כיווץ והתרחבות. במהלך חיינו, דפוסים אישיותיים ומנגנוני הגנה רגשיים, מתגבשים למבנים שריריים שהתקבעו, כמו רגעים שעצרו מלכת.

הפסיכואנליטיקן וילהלם רייך כינה זאת: "השריון השרירי". היסטוריה קפואה בזמן, דפוסים שהתקבעו ועיצבו אישיות גופנית עם סגנון תנועתי ייחודי.

בתוכנו קיימים רגשות, חוויות וזיכרונות המבקשים הכרה, עיבוד וביטוי. כל אלה משתקפים באישיותנו הגופנית ובאים לידי ביטוי בדפוסים תנועתיים, אותם נרצה לחולל ולחקור בריקוד או בציור.  

באמצעות נתיב הפוטנציאל:

בציור– נחקור באיזה מידה ממצה המציירת את הפוטנציאל העומד לרשותה במרחב הדף, ובאיזה אופן היא משתמשת בו. מרחב הדף מייצג את "מרחב החיים", הפוטנציאל הקיומי שלנו.

בריקוד– נחקור באיזו מידה ממצה הרוקדת את הפוטנציאל התנועתי שלה בגופה. עד כמה היא מנצלת את המנעד המלא והשלם בכל תנועה. באיזה אופן היא משתמשת במרחב הפנימי (אני ביחס לעצמי) ובמרחב החיצוני (אני ביחס לסביבה). 

תינוק מגיח לעולם עם הידע השלם. הריקוד קיים בזיכרון הארכיטיפי של הרוקדת. אין היא צריכה לרכוש את התנועות, הן קיימות בתוכה כזיכרון רדום. כל שנותר הוא לעורר אותו ולאפשר לתנועה להתרחש במלואה, ללא הפרעה. 

הסוגייה המהותית של נתיב הפוטנציאל: נוכחות העצמי בעולם– באיזה אופן אני משתמשת וממצה את מלוא הפוטנציאל והידע הקיומי שלי? 

באמצעות נתיב הבחירה:

בציור– הנרטיב עמו המציירת מגיעה לעולם יבוא לידי ביטוי בציוריה ויאפשר לחקור עד כמה היא מפעילה מודעות בבחירותיה לעומת דפוסי תגובה אוטומטיים. נחקור באיזה אופן בוחרת המציירת להציג בציור אובייקטים משמעותיים בחייה ואת יחסיה איתם. 

בריקוד- נתיב הבחירה מעודד לקיחת אחריות על התנועה שלי. זו בעצם לקיחת אחריות על גופי ועל התפתחות הנפש. כאשר הרוקדת חווה קושי באמצעות התנועה, לעיתים רבות היא תציג זאת כקושי ביצועי טכני ("היד לא זזה לי", "האגן תקוע", "כואב לי הגב"). קושי טכני מקורו בקושי פנימי, זהו מנגנון הגנה סומטי (השריון הגופני). באמצעות נתיב הבחירה נחקור מתי חווה הרוקדת שליטה בתנועה שלה. באיזו מידה היא חווה עצמה כבעלת יכולת בחירה ובאילו חלקים היא חווה כניעה לתכתיבים חברתיים, חסמים, עכבות וכיוצ"ב?.

הסוגייה המהותית של נתיב הבחירה: חופש הבחירה מול דטרמניזם– באיזו מידה אני חווה את עצמי כאישה בעל יכולת בחירה ואדונית לגורלי?

באמצעות נתיב הנתינה והקבלה:

בציור- נחקור יחסים של ריחוק וקרבה ואת איכות הקרבה בין האלמנטים השונים. כל אלה יעידו על איכות מערכות היחסים בחיינו ועל תחושת האיזון, הביטחון והשפע (כולל השפע הרגשי) במעגלי הנתינה והקבלה. 

נתינה היא סוד השפע! יחסי נתינה וקבלה הם הבסיס ליצירת היקשרות בטוחה. בין הורים לילדים, לא נוכל לצפות מילדינו את אותן משאבי נתינה שהם זקוקים מאתנו. כל דבר ערכי שתרצי לקבל מילדייך- ראשית, תני להם אותו בנדיבות!  

בריקוד- משחר ההיסטוריה לריקוד תפקיד חשוב באינטגרציה חברתית. התנועה המזרחית עוברת באופן ישיר מאם לבת מאישה לרעותה, מבטן לבטן בתנועה מעגלית של קבלה ונתינה. כשאנו רוצים לקבל משהו- ניתן אותו:  אחת הדרכים המופלאות לשכלל את הריקוד בגופנפשנו היא ללמד אותו בנדיבות. זה הסוד של "תודעת המורה". כדי לשכלל את הטכניקה ולהרחיב את התודעה בריקוד- נעניק אותה לאחרות. "תודעת המורה" דורשת מאתנו להעמיק בניואנסים של התנועה, יוצרת אפקט רפיטטיבי של "מנטרה" התורם למוסס את השריון הגופני ולבצע את התנועה ברבדים מעודנים ומדויקים יותר. כך מתרחבת התודעה. 

מערכת החילופין הזו מתרחשת גם בתהליך הלמידה, ביחסי הגומלין של קבוצות התנועה השונות, מאחר וכל תנועה מתבססת על קודמתה ומכילה את יתר התנועות, כ"מנדלה" המכילה את הידע כולו. 

אחד הדיסוננסים בנתיב הנתינה והקבלה, היא היכולת להיות ביחד מבלי לאבד את הנפרדות. אינטגרציה חברתית נשענת על היכולת לאינטגרציה אישית ורגשית: היכולת לחוות רגשות ומחשבות הסותרים אחד את השני, היכולת להיפגש עם החלקים השונים בתוכי ולגבש אט אט את "הזהות הריקודית שלי". רק כך תוכל הרוקדת להעניק את הריקוד שלה הלאה, מבטן לבטן. 

אפקט ההפרדה:

הרחבת התודעה בריקוד מתאפשרת על ידי הפרדת התנועה בין אברים סמוכים. ההפרדות המוחלטות האלה הן הבסיס לריקוד המזרחי. יכולת ההפרדה תורמת לגמישות התנועה, מחזקת את קבוצות השרירים המעורבות בה ומשפרת יכולות הסתגלותיות. 

יחסים בינאישיים מוצלחים יכולים להתרחש כל עוד נשמרת הנפרדות. כך גם אברי הגוף הסמוכים זה לזה- יתפקדו טוב יותר עם יכולת גמישות והפרדה. כאשר עולה קושי ביצירת הפרדה ונוצרת "תנועה גלובלית", יעיד הדבר על שריון גופני, עכבות ומחסומים הזקוקים להתייחסות עקבית, כדי למוסס אותם אט אט ברגישות ובעדינות. 

הסוגייה המהותית של נתיב הנתינה והקבלה: היא חוויית השפע והביטחון שלי בעולם. עד כמה אני חווה את עצמי כאדם ראוי, בעל יכולת נתינה וקבלה? 

באמצעות נתיב הכוונה והתשוקה:

בציור-  נחקור את המכנים המשותפים בין האובייקטים המצוירים. האובייקטים מייצגים את המודלים עמם אנו בוחרים להתמזג ולהזדהות בגופנפש. מודלים אלה מייצגים את הכוונות והתשוקות בחייה של המציירת. 

כשאנו שואפים למשהו – נהיה אותו!  באמצעות מעגלים של סנכרון והדהוד, הזדהות והפנמה, נאמץ חלקים מהאובייקט אליו אנו שואפים. ועם זאת נשמור על הגרעין הייחודי לנו. 

גישת ההיקשרות גורסת כי התינוק בשנותיו הראשונות, יפנים את מערכת ההיקשרות עם הדמויות המשמעותיות שמטפלות בו. היקשרות זו, בין אם היא בטוחה ובין אם היא חרדה, תהדהד לאורך חייו במערכות היחסים העתידיות שלו ובחוויה של "עד כמה אני ראוי ומסוגל". בולבי כינה זאת "מודל עבודה פנימי". 

בריקוד- -שינוי בתוכי יהדהד שינוי מורחב יותר. תהליך הלמידה כרוך בתיווך "מנטרות התנועה" מהמורה לתלמידתה. תהליך זה מלווה בהזדהות השלכתית של חלקים מהעצמי, באופן דו-כיווני (בין מורה ותלמידתה). בהיבט הביולוגי, הרוקדת מזדהה עם המנטרה-התנועתית ומפנימה אותה בתהליך של "למידה באמצעות צפייה", תוך מעורבות של נוירוני מראה בקורטקס המוחי, המאפשרים את הלמידה המוטורית. ההזדהות עם התנועה מעוררת התרגשות רבה אצל הרוקדת והיא שואפת לחוות אותה כחלק מגופה. 

נשים רבות בתחילת דרכן בריקוד מגלות התאהבות והצפה רגשית. הריקוד שובה ומפגיש אותן עם הפנטזיה לבטא את נשיותן המלאה, על כל רבדיה. העבודה התנועתית העמוקה מעוררת תחושות ויצרים קמאיים. התשוקה לריקוד גוברת ומביאה עמה גם תסכול שמניע לפעולה – בעקבות הפער בין הרצוי למצוי (הפנטזיה והמציאות). עם הזמן האישה הרוקדת חווה תהליך של הזדהות והפנמה המוביל לטרנספורמציה ממשית. שינויים ניכרים בעיצוב הגוף, ביכולת ההבעה, שפת הגוף מתעדנת וצורת החשיבה מושפעת מהתרבות האמנותית וההיסטוריה העשירה. 

הסוגייה המהותית של נתיב הכוונה והתשוקה: היכולת לייצר טרספורמציה. באיזו מידה אני חווה את עצמי כבעלת יכולת ליצור שינויים בגופי ובנפשי, שיהדהדו שינויים גם בסביבתי? 

באמצעות נתיב המאמץ המזערי:

בציור- נחקור את מידת המאמץ והאיכויות המופעלות על התנועה. תהליך זה יאפשר לנו לדייק ולהתאים את הצרכים של המציירת עם המזג המאפיין אותה. 

בריקוד- נחקור את היכולת של הרוקדת למצוא מנוחה בתנועה. איכות התנועה וביצועה באופן שלם תלוי, בין היתר, במידת המאמץ המופעל עליה. מאמץ יתר יפגע באיכות התנועה. מאידך תנועה המבוצעת ללא כוונה ותשוקה תעיד אף היא על אנרגיה שאינה מאוזנת. במקרה זה מופעל מאמץ יתר ממקור אחר, השואב את האנרגיה, ומוביל לתשישות ורפיון בתנועה. 

הכלי לשחרור ממאמץ הוא תזמון מדויק וכוונון  (בשילוב נתיב הכוונה והתשוקה). בדומה לקפיצת ראש: למצוא את הזווית הנכונה ולשחרר… 

בהיקשרות בטוחה איננו צריכים לעבוד עבור האהבה – אלא לנוח בה!

הסוגייה המהותית של נתיב המאמץ המזערי: התענגות לעומת התנגדות. באיזו מידה אני חווה הגשמות טבעיות ומדויקות בחיי, בקלות ובהנאה? מהם החלקים בחיי בהם אני חווה מאמץ יתר ותנועה לא מאוזנת?

באמצעות נתיב אי השלמות:

בציור- נחקור את איכות קווי המתאר, מידת יציבותם ואופן סגירת האלמנטים המצוירים. קווי המתאר הם כמו עור גופנו שתפקידו להגן על החלקים הפנימיים ולהגדיר את ה"אני" ואת גבולות העצמי מול העולם. נבדוק באיזה אופן העור משקף כלפי חוץ את הפנימיות שלנו, מידת ההזנה הגופנית והנפשית, כוחות האגו והיציבות הרגשית. קווי מתאר "פצועים", קטועים, רופפים או שאינם שלמים הם כמו "פצעים" על העור. הם החלקים הלא שלמים בתוכנו, ביטוי של "פצעים" בנפש. 

בריקוד- נחקור את מרכיב "הצורה" בתנועה. איכות קווי המתאר שהתנועה מייצרת בחלל. הדיוק ואופן סגירת האלמנט התנועתי. נחקור את אופן השימוש בקווי המתאר של הגוף ביחס למרחב, ואופן השימוש בצירי התנועה השונים. נתיב זה חוקר את השיפוטים העצמיים ותחושות אי-הנוחות של הרוקדת עם גופה. וכן את הדיאלוג הפנימי שלה עם גבולות. 

אחת האיכויות המרתקות במחול המזרחי היא הביטוי הייחודי של התנועות אצל כל אישה. המנטרות התנועתיות הן "הגרעין" של הריקוד המזרחי ועם זאת, למרות שהטכניקה זהה, היא מקבלת אצל כל אישה את החזות הייחודית לה. זהו תהליך אבולוציוני המתהווה אצל הרוקדת. במילים פשוטות, אצל כל אישה הריקוד נראה אחרת !

נתיב אי-השלמות מעודד לתעל את השיפוטים וחוסר הנוחות ליצירת אמנות. לפתח אצל האישה הנאה מתמשכת מגופה ומכישוריו המרתקים. להתחבר לעונג ולתת רשות לאהבה עצמית, לחלקים הייחודיים לה. ליהנות מבשלות נשית המשוחררת מכבלי החברה ותכתיביה. לעשות אמנות במיוחד מהחלקים בהם האישה מתקשה להשלים! העברת הפוקוס מכאב לתנועה ומכאב ליצירה – זה מהותו של נתיב אי-השלמות! 

הסוגייה המהותית של נתיב אי-השלמות: העברת הפוקוס מכאב לאמנות, ומאמנות להגשמה! באיזו מידה אני מונעת מחלקים אותנטיים בתוכי? באיזו מידה אני מציבה גבולות מדויקים עבורי אשר מאפשרים התפתחות ואינם מעכבים? באיזה אופן אני יכולה להעריך את הפגמים שבתוכי, כחלק ממהותי, וליצור מהם "ייעוד" כמתנה לעולם?

באמצעות נתיב הקשיבות ואי-ההיאחזות:

בציור- נחקור את החיבורים, הקישורים והרצפים בציור אשר יעידו על חוויית הזרימה בחייה של המציירת. תחושת השייכות והיכולת להיעזר בסביבה. 

בריקוד- נחקור את הזרימה, הרצף והמעברים בתנועה. חלקים של הימנעות ותלישות אל מול זרימה, חיבור ויכולת הסתגלות. שקט פנימי, שחרור מכבלי חשיבה לעומת תסכול וחוסר פניות רגשית. 

נתיב זה מתייחס ליכולת להתבונן בחוויות הגופנפש, לחקור בסקרנות ובתום-לב את התהליכים בתוכנו, להנות מהדרך מבלי להיאחז בתוצאה! הצורך בשייכות הוא אוניברסלי ויחד עם זאת, היאחזות בלתי פוסקת בהישגים ותוצאות מעידה על מאבק בלתי פוסק להרגיש שייכות. 

הסוגייה המהותית של נתיב הקשיבות ואי ההאיחזות:  תחושת השייכות למשהו גדול ממני והיכולת לסמוך ולהתבונן בתהליכים, בסקרנות ובתום לב. באיזו מידה אני חווה בטחון ואמון בחכמה המארגנת בטבע? באיזו מידה אני קשובה לגופי ללא שיפוטים וסומכת על כוחותיו המרפאים, כחלק ממנגנוני הריפוי של הטבע.

באמצעות נתיב התכלית וההגשמה:

בציור- נחקור זוויות וכיוונים משותפים בין האלמנטים באופן שיעיד על יחסי הגומלין, סולידריות, שותפות גורל והתרחשויות מהותיות. נחקור מגמות ומוטיבים החוזרים על עצמם, חותם אישי ואת נטיותיה הייחודיות של המציירת. 

בריקוד- נחקור את הסגנון הייחודי בתנועה של הרוקדת ואת החותם האישי שלה. נחקור מוטיבים ומאפיינים החוזרים על עצמם בריקוד, ואת המסר המרכזי שהיא מביאה באמצעותם החוצה. נאתר את כישוריה הייחודיים ואת חוזקותיה של הרוקדת – ובאמצעותם נחזק ונלמד חלקים אחרים בגופנפש.

"החזק מלמד את החלש". 

הסוגייה המהותית של נתיב ההגשמה: חיבור לגרעין הייחודי שלי! "זרע של תפוז לא יניב תפוח". באיזו מידה אני חווה את עצמי ייחודית ובלעדית ובעלת ייעוד בעולם? באיזו מידה אני חווה את עצמי בעלת יכולת להביא משמעות לסביבתי? באיזו מידה אני חווה הגשמה?

נתיב ההגשמה סוגר מעגל עם נתיב הפוטנציאל ומסכם את המסלול כולו. 

The post רוצה לצייר את המחול המטורף הזה… appeared first on גלי תמיר.