כדי להשיב על כך ננסה קודם לדייק ולהבין מהי פסיכותרפיה גופנית:

באופן כללי, הפסיכותרפיה הגופנית מורכבת משיטות טיפול המשלבות תהליכים רגשיים תוך כדי התבוננות ו/או התמקדות בעבודת-גוף.

מהי בעצם עבודת גוף ומדוע היא חשובה?

רבים וטובים ניסו להסביר זאת:

שנדור פרנצי הפסיכואנליטיקן, טען כי כדי לחוות חוויה מתקנת שתוביל לריפוי, עלינו לחזור לזיכרונות הגופניים והפרה-מילוליים, ורק אז לעבדם במילים בתוך הטיפול.

וילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, ראה את הנפש והגוף כזהים מבחינה תפקודית. הוא סבר כי הנפשי והגופני פועלים כשתי מערכות שהן אחת, ויחד עם זאת מווסתות זו את זו ומשפיעות זו על זו.

רייך טבע את המושג השריון השרירי. לטענתו הדחקות של אגרסיות, חרדות או ריגושים חזקים יתבטאו באופן עקבי בהפרעות במערכת השריר, באופן של טונוס שרירי גבוה או נמוך מידי. הוא כינה את השריון השרירי כ'היסטוריה קפואה בזמן', כלומר ביטוי של קיבעונות התפתחותיים.

מאחר ורייך היה בעבר תלמידו של פרויד, הוא טען כי הקונפליקט שבין הדחפים לבין העולם החברתי (במונחים של פרויד) מתבטא, בשינויים אישיותיים ושריריים המתגבשים לכדי 'מבנה אישיות'. זהו מנגנון הגנה ראשוני המתבטא בגוף. כך האורגניזם שלנו מארגן את עצמו כדי להגן עלינו.

יוג'ין ג'נדלין פיתח את שיטת ההתמקדות, כלי נפלא ופשוט, המפנה את תשומת לבנו פנימה אל "התחושה המורגשת", בעזרתה ניתן לחלץ משמעויות סובייקטיביות של תבניות גופניות, קוגניטיביות ורגשיות וליצור בהן שינוי. התוכן העולה מהתבוננות זו, מהווה מצע לתחושה המורגשת שאם נחקור אותה בסקרנות רבה, עשויה להוביל לתובנות ויצירת שינוי.

תרפיית הגשטאלט של פרדריק פרלס משלבת, בין היתר, את עקרונותיו של רייך ומבוססת על למידה חווייתית. עקרונותיה מערבים עבודה עם חלקים של העצמי במטרה לאפשר אינטגרציה מחודשת שלהם. טכניקות אלה מעודדות לתת ביטוי אותנטי לחוויות של 'כאן ועכשיו' דרך שפה, תנועה וביטויים גופניים ורגשיים ודרך משחקי תפקידים.

למעשה, כל הטכניקות האלה ושיטות נוספות רבות שלא ציינתי, משתמשות במיומנויות של תשומת לב גופנית כדי לטפח קשב ולהעמיק את המודעות לחוויות חושיות וגופניות, המשקפות בנו תהליכים רגשיים ודפוסים אישיותיים.

תהליכים אלה נעשים מתוך הנחה כי הפניית תשומת הלב אל גופנו מייצרת חיבור והנכחה של החוויות הפנימיות, ובכך מאפשרת להגמיש, ליצור תנועה ושינוי.

כיצד כל אלה באים לידי ביטוי בציורים?

מודלים של פענוח ציורים התפתחו בעולם הפסיכולוגיה מתחום הפסיכודיאגנוסטיקה. ברבות הזמן, עשרות מחקרים וספרים נכתבו מתוך תפיסת הציור כראי הנפש. המודלים המוכרים בשוק (כגון ציורי בית, עץ, דמות אנוש, משפחה ועוד) מציגים דרכים בהן ניתן לנתח את אישיותו של המצייר על פי ציוריו, לזהות דפוסים רגשיים, טמפרמנט, פחדים ומצוקות, נטיות התנהגותיות ועוד.

ניתן להסיק כי במהלך הציור אנו חוזרים לזיכרונות גופניים פרה-מילוליים (כפי שציין פרנצי) וכי מבנים אישיותיים שהתבצרו לשריון-גופני (לפי רייך), ניכרים בביטויים גרפיים אינדיבידואליים בתהליך הציור ומהווים כר לאבחון וזיהוי אזורי-הקונפליקט בגוף ובחיים.

הפרעות במערכת השריר, לדוגמה, הבאות לידי ביטוי באופן של טונוס שרירי גבוה או נמוך מידי, יבואו לידי ביטוי במידת הלחץ והאנרגיה שהמצייר מפעיל על הדף. קווי ציור זוויתיים עם לחץ חזק, לעומת קווי ציור רופפים והססניים, יעידו דברים שונים מעולמו הפנימי של האדם המצייר.

כמו כן, תהליך הציור נותן ביטוי אותנטי לחוויות של "כאן ועכשיו" (במונחים של פרלס), בעוד "תחושה מורגשת" שעולה בתהליכי התמקדות (של ג'נדלין), תבוא לידי ביטוי בהשלכה על הציור ותאפשר רובד נוסף של התבוננות ותובנה המובילות לשינוי.

לסיכום:

הציור הוא תהליך מרפא כשלעצמו. במהלך היצירה אנו מתמזגים עם הציור, משתחררים מכבלי חשיבה וחוזרים לזיכרונות פרה-מילוליים. תהליכים אלה מעודדים ביטוי אותנטי של חוויות הגוף והנפש, ממקום בטוח ולא מאיים. השיח המילולי לעיתים מרחיק אותנו מהאמת הפנימית, אך באמצעות הציור אין לנו דרך ממשית להתחמק מהאותנטיות הגופנית. כשתהליך הציור מסתיים, נוכל להתרחק מהיצירה ולהתבונן בה שוב ושוב בסקרנות רבה. כעת היא כמו מפת אוצר עבורנו. כך בתום לב, נחקור את התוצאה, נאתר אט אט אזורי קונפליקט וחלקים המבקשים תשומת לב. נעשה זאת בחמלה.

רוב הזמן הגוף יודע את מה שהתודעה עדיין לא מבינה. ציירו לכם את כל מה שהגוף מבקש. "הגוף היוצר" מרחיב את התודעה ומפעיל אותה כנבואה המגשימה את עצמה.

זו התפתחות שיוצרת מציאות.

שלכם, גלי. 

The post פענוח ציורים ופסיכותרפיה גופנית appeared first on גלי תמיר.

גם אם צורת ההבעה אינה הולמת או מקובלת, אצל ילדים תמיד אעדיף עוצמה הבעתית, על פני החרשה והימנעות.

מדוע קשה לנו ההורים עם התנהגות בעלת עוצמה כגון טנטרומים, התקפי זעם ובכי רב?

סיבה אחת כי זה מעצבן ולא נעים! ובסביבת אנשים מן הסתם זה מביך. הסביבה לא מעודדת ואף דוחה הבעה רגשית מעין זו.

סיבה נוספת, כי מרגע היותנו הורים, כל קושי שמגיע אלינו מהילדים, מבטא, מהדהד או משקף קושי שקיים בנו. ולא בכדי זה מעורר דאגות, הכללות ושיפוטים, כי כשזה משתקף בילדים- זה תמיד יותר מטריד.

יש קשר ישיר בין מה שילדים מרגישים לבין התנהגותם. כשהרגשתם טובה זה יתבטא גם בהתנהגותם.

כלומר, במצבים של קושי, התנהגות של ילד היא לא הבעיה, אלא הפתרון הכי הגיוני שהוא מוצא לחוויה הרגשית שלו.

התקפי זעם טומנים בחובם בקשה לרוך ואמפתיה, ומעידים על הצורך לחדש את זרם האהבה מול דמויות ההיקשרות של הילד. אלה הם איתותי היקשרות.

היכולת שלנו לעזור לילד להרגיש טוב, בראש ובראשונה, היא בכך שנקבל ונבין את רגשותיו.

הורים רבים נוטים לחתור לשיטות ומיומנויות כאלה או אחרות, בחיפוש אחר תוצאות: "איך כדאי לפעול כשהילד עושה כך וכך…", "איך עלי להגיב…"

"תובנה" היא המפתח! במקום לחתור למיומנות כזו או אחרת, נחתור לתובנה!

נשאל מה קדם לאירוע? נתייחס לשורש ולא לסימפטום. נתמקד במערכת היחסים ולא בתקרית!

תהליכי הבשלה:

להתקפי זעם בגילאים הצעירים יש שלושה תפקידים חשובים בהתפתחות הרגשית של הילד:

• התהוות וגיבוש זהות:

ההתנגדות של הילד בשעת זעם, מחזקת את תחושת "האני" כחלק מגיבוש זהותו, ומחדדת את היותו ישות ייחודית ונפרדת מהוריו.

• הסתגלות:

במהלך חיינו אנו נתקלים במצבי תסכול רבים בהם נכפית עלינו המציאות ואין ביכולתנו שום דרך לשנות אותה. זוהי נקודת חוסר התוחלת. התפרצות זעם מתרחשת כאשר הילד נפגש עם "חוסר תוחלת", והוא חווה תסכול מכך שאין הוא יכול לשנות את המציאות. למשל כאשר הוא לא יכול לשנות את דעתו של ההורה (אמא לא מסכימה עכשיו לקנות ארטיק והיא עומדת על כך). במפגש הזה הילד עובר תהליך מאוד חשוב לפיתוח יכולת ההסתגלות שלו בהמשך החיים. בעתיד זה יתבטא, בין היתר, ביכולת להתאושש מקשיים, לפתח גמישות ותושייה כשנתקלים במבוי סתום, ולהפיק תועלת ממצבי מצוקה.

• אינטגרציה רגשית וחברתית:

התמודדות עם מצבים של חוסר תוחלת עוזרת לפתח אינטגרציה רגשית. בין הגילאים 5-7 מתפתחת היכולת להכיל בו-זמנית יותר מרגש אחד. אמא יכולה להיות זו שמפגישה את הילד עם חוויות של תסכול וחוסר תוחלת, ובו-זמנית גם ה"מלאך המנחם" כשהיא מחבקת ומעודדת כאשר הוא מבכה על כך.

היכולת הזו היא קריטית להתפתחות הרגשית וההסתגלות החברתית, ליצירת דינמיקות גמישות, מעמיקות ואינטימיות במערכות יחסים.

אינטגרציה רגשית דורשת אימון של קליפת המוח הקדם מצחית.

ילדים בעלי עוצמה זקוקים לזמן ממושך יותר כדי להפעיל את קליפת המוח הקדם מצחית.

גם אצלנו המבוגרים, כשאנו חווים זעם מאוד חזק, אנו מאבדים את האינטגרציה שלנו. עוצמת התסכול משתלטת על הכול והתגובות שלנו הופכות אוטומטיות.

אופייני גם במצבים של עייפות, רעב וחוסר פניות רגשית (כשמשהו מטריד נורא את ההכרה).

כלומר, התפקוד הקוגניטיבי יורד במצבים של תשישות ועוצמה רגשית.

סיבות נפוצות לחוסר-תוחלת כפי שהן באות לידי ביטוי בציורי ילדים:

"להחזיר את האח למקום ממנו הוא בא".

אח קטן שמצטרף למשפחה זו עובדה מוגמרת, מציאות שלא ניתן לשנותה. אחת השאלות הנפוצות שהילד ישאל את ההורה, מתי מחזירים את התינוק ל"בית-יולדות"? ואז הוא מבין כי הוא כאן כדי להישאר, לתמיד. בציור הנוכחי דמות האם עם התינוק מצוירת במרחק גדול מדמותה של המציירת, ובאמצע הבית והעץ מפרידים ביניהן. נראה כי הילדה חווה את התינוק כגורם שהרחיק את אמה ממנה.

להפסיק את המשחק שאני כל כך שקועה בו:

לעיתים התסכול עולה מתוך הצורך להיאחז בחוויה חיובית והקושי לסיים אותה. ילדים עם עולם פנימי עשיר, נוטים לשקוע בעולמם הסוחף של המשחק והדמיון, ומתקשים להפסיק כשזה נדרש. במקרים אלה, עדיף להצטרף אל המשחק של הילד ומשם לעשות מעבר לסיטואציה הבאה. לדוגמא: כשהילדה מדמיינת שהיא בת-ים ומתקשה לסיים את המשחק בשעה שהגיע הזמן להתקלח, נזמין את ״בת-הים״ אל המפל הגדול שיש בו מים קסומים וחומרים מיוחדים שגורמים לסנפירים להיות נוצצים וריחניים.

אל תופתעו אם תוך דקות בודדות היא כבר תהיה במקלחת, תחת מים זורמים ותשיר להנאתה.

להיפרד מאמא בבוקר בגן:

הקושי סביב פרידות ומעברים הוא נושא נפוץ בגילאים הצעירים. ילד בן 4.5 המצייר בתנועה איטית ומארגן את סביבת העץ בצורה כה מדויקת, בנוסף מדגיש את המעבר בין גזע העץ לצמרת, זקוק למעברים המותאמים לקצב שלו, עם הכנה ברורה מראש.

לשלוט בהחלטות של ההורים או של אדם אחר:

דמות דומיננטית במרכז הציור מוקפת דמויות קטנות המכוונות אליה, תעיד על ילדה דומיננטית עם ראיית עולם אגוצנטרית. מבחינתה על פיה יישק דבר. בהיבט החברתי היא תתעקש לבחור את המשחק בין החברים, ותחווה תסכול רב אם לא יפעלו על פי הכללים שלה.

להימנע מכישלון ולשלוט בנסיבות:

ניתוק מאזור האגן הקשור לדחפים, עם תנועה מוקפדת ואינטנסיבית באזורים העליונים הקשורים לקוגניציה, מעיד על פרפקציוניזם וצורך עז בשליטה. ילד הדורש מעצמו הרבה או נמצא בסביבה עם דרישות גבוהות. מצבים של חולשה וכישלון יקשו עליו מאוד. הוא יתקשה להביע רגשות ועלול להיתקע בתסכול.

אכזבות גדולות כמו מוות, מחלה או פרידות:

דמות עם חלקי גוף מפורקים ומנותקים, מעידה על חוויה של אובדן וטראומה. גודלה העצום של הדמות מעיד על מידת ההשפעה הרגשית על הילד. במצבים כאלה ננסה להפחית מהילד מצבים של תסכול. מאחר והוא חווה תסכול רב מידי בחייו, מעבר ליכולתו להכיל זאת. הוא זקוק לחזור לחוויות "רחם" ולשקם את האמון שלו בהחזקה הורית.

המזג המולד של הילד:

ציור בקווים זוויתיים ולחץ חזק יעידו על מזג סוער. תגובות זעם מוחצנות בעלות עוצמה.

קווים עדינים בלחץ חלש מעידים על מזג מופנם והססני. ילד עם נטייה להתחשב בזולת. את תוקפנותו יפנה כלפי עצמו.

אז איך בכל זאת מתמודדים עם התקפי הזעם של הילד?

• אחרי שהבנו כי התקפי הזעם בגילאים הצעירים הם חלק טבעי ואף חשוב לתהליכי ההבשלה של הילד, ראשית נקבל את רגשותיו!

אמנם לא כל התנהגות מקובלת עלינו אבל תמיד נקבל את הרגש העומד מאחוריה, גם אם הוא בלתי נסבל בעינינו (הייתי רוצה לחנוק את התינוק המעצבן הזה. הלוואי והוא לא היה!).

• כשילד חש תסכול, נוביל את החוויה של התסכול לתחושה של חוסר-תוחלת, המכילה רגשות של עצב ואכזבה. הטרנספורמציה הרגשית הזו, מתסכול לעצב ואכזבה, חשובה מאוד ובלעדיה הוא עלול להישאר תקוע בכעס.

מתי עלולה לקרות תקיעות?

כשאנו נותנים תוצאה להתנהגות:

• אני אתן לך עונש אם לא תפסיק.
• כנס לחדר שלך מייד עד שתרגע.
• היום אין טלויזיה!

תגובות מעין אלה ישאירו את הילד בכעס ויגבירו את התסכול.

אז מה כן?

למרות שהסביבה לא מעודדת להרגיש רגשות חשובים כגון עצב ואכזבה, אנחנו נעזור לילד להזמין אותם. נעזור לו להזמין את הדמעות! זה קורה כאשר יש לידו נוכחות של מישהו שמזמין, לא הודף ולא מבייש.

זה לא בכי קולני וגבוה שמעצבן את האוזן. בכי כזה הוא בכי של התקף זעם.

נעודד מעבר מבכי של התקף זעם לבכי של עצב וצער. הבכי הזה לעיתים "שובר את הלב" ומעורר אמפתיה.

מעניין כי הדמעות של חוסר התוחלת נבדקו במחקר במעבדה, והתגלו כנוזל מלא ברעלים.

כלומר לבכי הזה יש תפקיד חשוב: לטהר את הגוף והנפש!

בשלב זה נשמש כדמות המנחמת והמחבקת עבור הילד. כי הדרך היחידה להסתגל למציאות שלא נוכל לשנות, היא לעבור את חוויית חוסר התוחלת ולהתאבל עליה!

בזכות זה נצמח ונתפתח!

בתהליך הזה הלב מתרכך ועם הזמן התקפי הזעם ילכו ויפחתו.

לסיכום, במצבים של התקפי זעם:

• לאפשר לילד לעבור את נקודת חוסר התוחלת, כשהמציאות הכרחית ולא ניתן לשנות אותה.
• לקבל את הרגש ולתת לגיטימציה לרגשות שליליים.
• בזמן התקף זעם, נוביל את הזעם לדמעות של חוסר תוחלת: בכי עמוק ונמוך של עצב ואכזבה.
• זה הזמן לחבק ולנחם את הילד כדי לאפשר לליבו להתרכך.

כיצד יועילו ציוריו של הילד בהתמודדות עם התקפי זעם?

בתקופות של התקפי זעם מרובים, נשתמש בציורים כדי לזהות את המקור לתסכול. תובנה זו תסייע לנו להתייחס לקשיים באופן ממוקד ולהיענות לאיתותי ההיקשרות של הילד.

מאחר והקשיים של הילד הם תשקיף מעניין לצרכים של המשפחה כולה, סביר כי התובנות שיעלו מציוריו ישרתו את המערכת המשפחתית על כל חלקיה.

ונחתום בציטוט המופלא של ד"ר ניופלד:

ילדים אינם צריכים לעבוד עבור אהבתנו- הם צריכים לנוח בה!

The post התקפי זעם בילדים appeared first on גלי תמיר.

היא (בקול נרגן וצווחני): "די כבר! אני לא סובלת אותך! אתה האח הכי מעצבן בעולם ויש לך ריח של ברווז!"

את השיח הקצרצר הזה בין שני ילדיי שמעתי במקרה, מעבר לדלת, באחד הבקרים של חופשת הקיץ. זה כמובן הקונפליקט הנצחי בין האחות הבוגרת שמוחה על עצם קיומו מרגע שנולד, והאח הצעיר שמעריץ ומחפש כל הזמן את אהבתה. בקונפליקט הזה תמיד יש סיבות: הוא מציק, היא מתעצבנת, היא חוטפת לו את המשחק (כי זה שלה), הוא הורס לה את מה שבנתה… מאחר ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אספתי נשימה, הצתתי קטורת והדלקתי מבער עם שמן, בריח לבנדר וילאנג ילאנג…

לצד כל אלה, יש גם זמנים של נחת. זה קורה ברגעי החסד כשמתגלה ביניהם חמלה ואמפתיה אחאית: כשאחד מהם נפצע והשני נחלץ לעזרתו, כשמישהו מעליב אותם בבית הספר, השני מייד יגן עליו או כשאחד מהם עצוב והשני מחבק ומעודד.

ברגעים אלה אני נזכרת כי משהו טוב קורה פה. 

למרות הקונפליקטים, האחאות שלהם היא נכס בעיניי. בסוד אגלה כי לעיתים אני מקנאה בהם על האפשרות להתאמן ביחסים, בשלב כזה, כשהכול עדיין כה גמיש, פתוח ודינמי. 

לנו ההורים תפקיד חשוב בתרומה להתפתחות יחסים בריאים בין האחים. לצערנו זה לא מגיע עם חוברת הפעלה אך נצא מנקודת הנחה כי הבסיס להכול היא סביבה מיטיבה ומערכת היקשרות בטוחה. 

גם כשילד רב על מקומו ביחס לאחיו, למעשה הוא מפנה זאת אלינו ההורים כדי למלא שוב ושוב את צרכי ההיקשרות שלו. 

כשתינוק חדש מצטרף למשפחה, האח או האחות הבוגרים שלו זקוקים להבטחה מחודשת שצורכי ההיקשרות שלהם יתמלאו. 

עם הזמן, מערכת היחסים בין האחים תהא המקום הבטוח לאמן אותם לקשרים עתידיים ולפתח מיומנויות של תקשורת בינאישית. 

הורים של חיות בטבע מארגנים את הגורים שלהם להיאבק אחד בשני כדי שיצאו לעולם מאומנים ומתורגלים, עם כישורי ציד ויכולת הישרדות.

תפקידנו כהורים לאפשר להם להתאמן בקונפליקטים, לתווך בעת הצורך את הקצרים והצרכים בתקשורת הבינאישית, למנוע פגיעות ומצבים מסוכנים, לכוון ולהעצים את הטבע הייחודי של כל ילד, להתרכז בחוזקותיו ולהפיק יתרונות דווקא ממה שנתפס אצלו כחולשות. 

אחים ללא יריבות – נתיבי "הגוף היוצר":

באמצעות שמונה נתיבים נבין את המניעים השונים המובילים את הילד/ה לקונפליקט עם האח/ות, והסימנים המאפיינים אותם בציורי הילדים: 

נתיב הפוטנציאל:

נתיב הפוטנציאל מסמל את הצורך הבסיסי של כל ילד להיות משמעותי וייחודי ובו-בעת להיות שייך. המענה לצורך הזה מתבסס על היקשרות בטוחה ומרחב משפחתי מיטיב, המאפשר לילד למצות את מירב הפוטנציאל האנושי שלו. 

ביטוי שלילי של נתיב הפוטנציאל יעיד על ילד שלעיתים קרובות אינו חווה את נוכחותו בסביבה כמשמעותית. לעיתים זה נובע מחוסר פניות של ההורים או ביקורת מתמדת מצדם. הילד יחווה עצמו כמטרד (תחושה שהוא מפריע כל הזמן) או ככזה שאינו עומד בציפיות ולכן לא ראוי מספיק לאהבתם.

הילדה מציירת שוב ושוב את דמותה בצמצום מופגן. היא קטנה כנמלה ביחס למרחב הדף ולאלמנטים הנוספים בו, וכמעט שאינה מנצלת את המרחב העומד לרשותה בציור. צמצום זה מעיד על פוטנציאל קיומי לא ממומש. היא חווה את עצמה כלא מספיק ראויה.   

נתיב הבחירה: 

נתיב זה מעודד להרחיב את יכולת הבחירה. מסמל את המרכיב הבסיסי לאינטימיות רגשית: היכולת להביע ולשתף רגשות! ככל שהילד מצויד במנעד רחב של רגשות וחש לגיטימציה להביע אותם, הוא מרחיב את יכולת הבחירה ואת האפשרויות להביע את עצמו, מפתח חשיבה עצמאית, רוכש כלים להתמודד עם מצבים של דיסוננס וצמצום קונפליקטים. 

שפה רגשית דלה מגבירה את התסכול אצל הילדים ותוקעת אותם בחוויה של כעס. לכן חשוב להעשיר את שפת הרגש בבית, וללמוד לנהל דיאלוג רגשי בתוך המשפחה.

הבעה מצומצמת:

הפה המודגש בדמותה של המציירת, עיניה החלולות וגופה המצומצם באזור העליון, מעידים על קושי להביע את עצמה. היא זקוקה לתיווך ודיאלוג רגשי כדי לעזור לה להמשיג את תחושותיה ולתת להם תוקף. 

לעשות סדר בתוך בליל הרגשות:

זוויות חדות, מצבורי הצבע והפלישה של האלמנטים זה לזה מעידים על תלות רגשית ומתח פנימי. המציירת זקוקה שיתווכו לה את הסיטואציות המשפחתיות, ו"יעשו לה סדר" בחוויות הרגשיות שהיא חווה.

קושי באינטגרציה רגשית:

העדר החיבורים בין האלמנטים השונים ומצבורי הצבע בדחיסות מרקם גבוהה, מעידים על קושי של המצייר באינטגרציה רגשית. מייצג תפיסה דיכוטומית של שחור או לבן, טוב או רע, מנצח או מפסיד וקושי להכיל רגשות סותרים. 

נתיב הנתינה והקבלה:

בנתיב זה נתייחס לשני ערוצים של נתינה וקבלה. 

הערוץ הראשון– מתייחס לצורך של הילד שיראו את תרומתו החיובית למערכת היחסים עם אחיו/תיו. הערך הנלמד בנתיב זה הוא: כל מה שתרצה לקבל מהצד השני- תן אותו בנדיבות. זה יבוא לידי ביטוי ביכולת לפרגן זה לזה, לשתף במשחק, לשתף בתחושות, לתמוך ולסייע בעת הצורך. אחים יכולים ללמוד להסתדר זה עם זה, אך לא בהכרח להיות חברים. הערכים של נתיב זה יתרמו לפתח חברות והנאה ביחסי האחאות, אם כי לא יבוטל כי אלה יעברו דרך קונפליקטים, כחלק בלתי נמנע מגיבוש הזהות. 

הערוץ השני– מתייחס לצורך במגע ותחושות פיזיות או במילים אחרות: אינטראקציה! בפיזיקה, אינטראקציה היא הכוח ששני גופים מפעילים זה על זה. גיבוש הזהות שלנו מתבסס בראש ובראשונה על המפגש של חלקי גופנו זה בזה ועם כוחות הסביבה. תינוק שנולד ואינו מודע לגופו, מתחיל לפתח זאת כאשר ידו נוגעת ברגלו בטעות, פעולה זו מפעילה את רפלקס האחיזה והוא תופס את הרגל. כך הוא לומד לחוש ולהכיר את אברי גופו. אט אט הוא לומד להתהפך ומשתמש בכוחות הקרקע כדי להפעיל את גופו. כך הוא לומד את ההפרדה בינו לבין הסביבה. 

גיבוש העצמי מתפתח, אם כן, דרך אינטראקציות. התקוטטויות בין האחים הן חלק מזה! אל לנו להיבהל מהן כל עוד זה בגדר הסביר. 

חוויית ההתקוטטות עם האח מעוררת תחושות רבות החשובות ללמידה ולהישרדות: 

לחוות איך אני מגן על עצמי מול כוח פיזי, 

להרגיש איך זה לחוות חולשה, כניעה וחוסר אונים.

להרגיש כמה כוח אני יכול להפעיל על האחר ומה אני מסוגל (ממחיש כמה נזק אני עלול לגרום). 

המגע גוף אל גוף, מפתח את החושים: 

להריח את ריחו של האחר, ריח של זיעה או ריח של כביסה, אילו ריחות מושכים אותי ואילו דוחים אותי. להכיר את הריח שיוצא מהגוף שלי.

פיתוח המערכת הווסטיבולרית, לצורכי איזון ושיווי משקל. 

תחושות של מגע: בהתקוטטויות מתקיים מגע פרופריוצפטיבי החשוב לשליטה המוטורית, לתכנון התנועות בגוף ולידיעה כמה כוח ולחץ צריך להפעיל כדי לבצע משימה. 

ילדים שיש להם ליקויים פרופריוצפטיביים, חלקם ירבו להתקוטט. הם מתקשים לחוש את עוצמת המגע שלהם כפי שחווה אותו הילד מולם. 

בציורים, ליקויים פרופריוצפטיביים עשויים להתבטא בלחץ חזק, נוקשה וסוער, או מאידך לחץ רופף וחלש מאוד של קווי הציור. 

ציור בלחץ חזק וסוער, גיל 4.5

ציור בלחץ חלש ורופף, גיל 4.5

ככל שנרחיב את השפה הרגשית בבית, נסייע לאחים לתעל את התוקפנות, להעביר את הפוקוס מהתקוטטות פיזית להבעת הזעם והרגשות במילים. בינתיים, ריב סוער מידי ופוגעני, כדאי לעצור וליצור הפרדה תוך כדי חיבוק שני האחים. לטפל באופן ענייני ואמפתי בצד הנפגע אך לזכור כי גם הצד השני פגוע. להבהיר בקול רם כי אסור להכות אנשים ולהפנות כל אחד מהם לעיסוק אחר כדי להרגיע את הרוחות. 

בקונפליקטים שמתרחשים בעוצמה סבירה ראוי לוודא אם יש צורך בהתערבות ההורה. במקרים רבים הילדים יגיעו לבד לפתרונות יצירתיים. 

במידה ונדרשת התערבות:  

• יוטב אם ההורה יתווך את הצורך והתחושות של כל אחד מהצדדים.
• ההורה יציג את הבעיה בכללותה (זה באמת בעיה כשנשאר רק ארטיק אחד ושני ילדים מעוניינים לזלול אותו)
• לאחר שהוצגה הבעיה ההורה יעביר מסר כי הוא סומך עליהם למצוא את הפתרון הנכון עבורם (בטוח יש לכך מספר פתרונות, אני סומכת עליכם שתמצאו את הפתרון המתאים לשניכם). 

נתיב הכוונה והתשוקה: 

נתיב זה מתייחס ליכולת של הילד להזדהות עם אובייקטים משמעותיים בחייו וכאלה שהוא מתאווה וקשור אליהם בזיקה רגשית. טיב היחסים עמם מהווה מושא להזדהות. הזדהות זו מעצבת באופן משמעותי את אישיותו של הילד ותבנית יחסיו הבין-אישיים. 

הערך הבסיסי של נתיב זה: כשאתה רוצה דבר מה- היה אותו! לעיתים לרצות נורא משהו- הופך אותו להיות חלק ממני. כשאמא מסרבת לתת לילד שוקולד והוא מתפרץ בהתקף זעם, באותם רגעים השוקולד הופך להיות חלק מה"אני" שנלקח ממנו, ומייד מעורר מחאה ורצון נגדי שאומר: "הנני כאן". 

אובייקט מעבר, לפי ויניקוט, הנו חפץ ממשי המסמל עבור הפעוט את ההורה, מסייע לו להיפרד ממנו ולשמור עמו על קשר בפנטזיה.  זה קורה בשלב בו הפעוט נאלץ להסתגל ליותר ויותר פרידות מהוריו ולהתמודד עם מצבים שונים בכוחות עצמו. אובייקט המעבר שהפעוט מאמץ לחיקו (שמיכי, בובת סמרטוטים וכד') אינו משמש רק תחליף להורה, הוא מהווה "אזור ביניים" במעבר בין העולם שבו התינוק אינו מכיר בנבדלותו, לבין ההכרה המתפתחת שהוא אדם נפרד ועצמאי. אובייקט המעבר מייצג חלק מהפעוט וחלק מההורה וממחיש את הנפרדות שהולכת ומתבהרת. 

קונפליקט בין אחים המאפיין נתיב זה, קשור בצורך של כל אחד מהם להיות בעל זהות נפרדת ונבדלת דרך ההזדהות עם מושאים אליהם נישאת תשוקתם. 

בציורים נראה לעיתים קרובות אח שמעתיק את הציור מהאח השני. אם זה חוזר על עצמו, נבין מכך כי הילד המעתיק עדיין לא ביסס את זהותו הייחודית ביחס לאחיו. האח השני, מאידך, לא תמיד יגיב לכך באהדה. 

ציור בית של שני אחים תאומים דיזיגוטיים (לא זהים). 

בציורי תאומים, ובפרט תאומים מונוזיגוטיים (זהים), סוגיית הנפרדות הפסיכולוגית וגיבוש הזהות בוערת במיוחד. בהעדר התערבות והכוונה מותאמת, "הזוגיות" התאומית עלולה להתפתח לסימביוזה והיבלעות או מאידך לעוינות מתמשכת. 

הזדהות נוספת שניכרת בציורים היא מוטיב מסוים המעסיק את הילד. מוטיב זה עשוי להתחלף אחת לתקופה אצל אותו ילד. 

לדוגמה, ילדה שהייתה רגילה לצייר כל הזמן נסיכות, עשויה לעבור לתקופת ה"פיות", אחר-כך ל"בנות ים" וכד'. 

מודלים אלה הם חלק מעיצוב הזהות המגדרית שלה: 

בקרב בנים נראה לעתים מודלים של מפלצות או ייצורים בדיוניים המייצגים אף הם עיצוב של זהות מגדרית. 

בעלי חיים לעתים קרובות מהווים מודל השלכתי והזדהות עם עולם של פנטזיה, הרפתקנות וסקרנות, כמו גם פיתוח רגשות של אהבה, חמלה ואמפתיה. 

נתיב המאמץ המזערי:

נתיב זה מתייחס לצורך במנוחה, קלות והנאה במערכת היחסים המשפחתית והאחאית. מערכת בה הילד מצפה לחוות היקשרות בטוחה מבלי הצורך לעבוד תדיר כדי להשיגה. זאת זכותו מלידה. 

תחרות עזה ומוגברת בין האחים עשויה לטלטל את תחושת הביטחון בהיקשרות, ולפרוע את שלוות הנפש הפנימית שהם זקוקים לה להתפתחותם. 

להורים עשויה להיות תרומה רבה בהגברת היריבות בין האחים, שנוצרת בעקבות תחרות, על-ידי שימוש בהשוואות. זה נושא מורכב כי אין הורה שלא נופל בכך בחוויה הפנימית שלו, כשהוא מדביק "כותרת" עבור כל ילד (הילד הרגיש מול הילד החזק, הילד הוותרן מול הילד העקשן, "המאהב הקטן" מול "האמא הקטנה" של הבית, החכם מול היצירתי ועוד). כותרות אלה שאנו מדביקים על הילדים, עוברות כמסר סמוי או גלוי, ומתפתחות להיות "תפקיד" שהם מאמצים לעצמם. תפקיד זה עלול להשפיע על עיצוב אישיותם, להתקבע ולהתממש כנבואה המגשימה את עצמה. 

למרות מורכבות העניין, ניתן יחסית בקלות למגר ולהרגיע את הצורך בהשוואות: 

שלב ראשון: התבוננות: במטרה לפתח מודעות: לזהות את המסרים בבית, המובילים את הילד לאמץ תפקיד שעלול להתקבע (הילד שתמיד מעורר בי רצון להגן עליו, הילד שכל הזמן מצליח להוציא אותי מהכלים). 

שלב שני: זיהוי ואיתור הנסיבות: באילו מצבים נוצרות ההשוואות. 

שלב שלישי: זיהוי ואיתור המסרים הסמויים והגלויים: לבחון את השפה שאנו משתמשים בה בין בני הזוג, מול הילדים ובתגובות שלנו בשעת זעם. 

שלב רביעי: תיעול התגובות: להימנע מהשוואות ולדבר בשפה תיאורית: 

• הימנעו מהשוואות שליליות! 

(אתה אף פעם לא מוכן בזמן, מתי תלמד מאחותך להיות אחראי?) 

במקום זאת תארו את הבעיה ומה אתם מרגישים לגביה! דברו עם הילד רק על צורת ההתנהגות שאתם מתנגדים לה. 

(אי-עמידה בזמנים מעכבת את כולנו, אתה מאחר לבית הספר ואני מאחרת לעבודה, זה גורם לי למתח גדול). 

• הימנעו מהשוואות חיוביות! 

(הלוואי ואחיך היה לומד ממך לעמוד בזמנים). 

במקום זאת תארו מה אתם רואים ומרגישים לגבי ההתנהגות שמשמחת אתכם: 

(התארגנת הבוקר בזריזות וביעילות. מאוד נעים לי להתחיל כך את הבוקר). 

• הימנעו מעיסוק בחלוקת משאבים שווה בין האחים! 

(דיברתי איתך המון זמן עכשיו תורו של אחיך). 

במקום זאת התייחסו אל כל ילד בצורה ייחודית בהתאם לצרכיו! 

(אני יודעת שאני עסוקה המון זמן בהכנת יום ההולדת לאחיך. יום הולדת זה חשוב!  מייד כשאתפנה אשמח לשמוע מה חשוב לך). 

• הימנעו מעיסוק ברגשות שווים בין האחים! 

(אני אוהבת את כולכם אותו הדבר, אתם הילדים שלי). 

• במקום זאת התייחסו לייחודיות של כל ילד ולאהבתכם הייחודית כלפיו! 

(אתה האחד והיחיד בכל העולם כולו. אין כמוך ובחיים אף אחד לא יוכל לתפוס את מקומך!).

באמצעות ציורי הילדים נוכל להבין את הצרכים הייחודיים של כל ילד, להמיס את התפקידים שהוא אימץ לעצמו ולאפשר לו להתנסות בתפקידים שונים ומגוונים. 

אחת הדרכים לכוון את הילד באופן ייחודי היא באמצעות העקרונות בנתיב אי-השלמות. 

נתיב אי השלמות: 

נתיב זה מתייחס לערך הקיים דווקא ב"חולשות" של הילד ובמה שנתפס בעיני הוריו (ואולי גם בעיניו) כקשיים, ליקויים, תכונות בעייתיות וכיוצ"ב. 

הנחת היסוד בנתיב אי השלמות מתייחסת לכך שדווקא ב"פגמים" שלנו טמונים החוזקות. באמצעותם נוכל לגלות תכונות ייחודיות שיובילו להגשמה עצמית.

ילד שנתפס כ"שתלטן"- נעריך את היכולת שלו להעמיד את צרכיו במרכז ולבטא את עצמו. הוא יוכל לתעל זאת כיכולת עמידה מול קהל, מנהיגות וכד'. 

ילד שנתפס כ"נמנע חברתית"- נעריך את יכולת ההתבוננות שלו. זו תכונה עמוקה ורבת עוצמה. 

ילד שנתפס כ"וותרן"- נעריך את היכולת שלו להתגמש, להיות רגיש ולראות את הצרכים של האחר. אלה תכונות בעלות איכות גבוהה ומייצגות יכולת עבודה בצוות, עבודה טיפולית עם אנשים ועוד. 

ילד שנתפס כ"חסר קשב וריכוז"- נעריך את סגנון החשיבה האסוציאטיבי, השופע יצירתיות ומעוף. 

אין זה סותר את הערך בנתיב הקודם. איננו מתכוונים לקבע תפקידים אלה בילדים ולהפוך זאת למקור השוואה וקונפליקט בין האחים, להיפך, המטרה להגמיש ולהרחיב את התפקידים שהתקבעו ולהתמקד בייחודיות של כל ילד, באופן שמעצים אותו, מעשיר ומפרה את המערך המשפחתי. 

רעיון אי-השלמות הוא לאתר את הנטייה הטבעית של כל ילד- במה הוא מבלה הכי הרבה זמן במשך היום ואינו מתעייף מכך? גם אם זה נתפס שלילי בעינינו. דווקא מתוך החולשות, נאתר את החוזקות בכל אחד מאלה ונשים בהן את הדגש. 

הורים רבים נבהלים מהקשיים של הילד ומשקיעים בכך אנרגיה מרובה. הקשיים של הילד נועדו לקדם אותו אל ייעודו. ולכן: 

• נשנה את התפיסה מ"חולשות" ונמיר זאת ל"נטיות טבעיות" המייצגות את תשוקותיו ותכונותיו הייחודיות. 
• נהפוך חולשות לחוזקות (בכל קצה יש את הקצה השני שלו). 
• נגביר את העיסוק בחוזקותיו של הילד ונצמצם את העיסוק בקשייו. 
• הדבר שמעסיק את הילד באופן טבעי, בקלות ובהנאה, הוא חלק מהנשמה שלו והוא מקור להעצמה ומימוש ייעודו. 

ילדה בעלת מזג סוער ונוכחות משתלטת יכולה לפתח כישורי מנהיגות, יזמות, כריזמה ויכולת הובלה. 

ילד שנוטה להתנהלות מוקפדת ותבניתית עשוי לפתח יכולת ארגון, יסודיות, הנדסאות וחשיבה לוגית. 

ילדה שמסביבה הכול בלגאן, מתקשה בקשב וריכוז ונוטה ללכת כנגד הזרם, עשויה לפתח כישורים אמנותיים, יוזמות חלוציות ורעיונות מקוריים. 

נתיב הקשיבות ואי-ההיאחזות:

נתיב זה הוא המשך ישיר של כל מסלול הנתיבים והאפשרויות בו פתוחות: 

נתיב זה מבקש מאתנו ההורים להיות המורים הרוחניים של הילדים ולאפשר להם לפתח חשיבה יצירתית, חשיבה עצמאית ויכולת התבוננות. לצורך כך ההורים מחויבים לשמור על נייטרליות ולהימנע מהטיות. להימנע ממתן תשובות ופתרונות מיידיים.

הורה שסומך על חכמת היקום, שומר על גמישות, אופטימיות ואהבה, יחיל זאת גם על ילדיו. 

חשיבה דיכוטומית מתפתחת כשהשפה בבית מתמקדת בהתנהגות, סביב מה נכון ומה לא נכון, מי צודק ומי לא צודק.

סמכו על הילדים כי הם לומדים ומבחינים באופן טבעי ואינטואיטיבי בין טוב ורע. הם מבינים זאת בעיקר מהמסרים הבלתי מילוליים. 

נתייחס לסוגיה האם נכון להיות צמחוני, טבעוני או להיות מוזן מכל האפשרויות? כאמא צמחונית מעל עשרים שנה, בחרתי לא לכוון את ילדיי לתזונה ספציפית. כשהחלו להתעניין שיתפתי אותם לגבי מה נכון עבורי ומדוע הגעתי למסקנה הזו ויחד עם זאת הצגתי את הצדדים שמנגד. חשוב לי שיכירו את כל האפשרויות, ובמידה ויגלו סקרנות אעודד אותם לחקור את הנושא לעומק ולהחליט מה נכון עבורם. 

ישנם הורים שמתוך אידיאולוגיה מחליטים על דרך חיים אחת עבור כל המשפחה. גם במקרה זה ראוי להציג את כל האפשרויות ולהדגיש כי זו הבחירה שלנו כמשפחה. 

במילים אחרות, נתיב זה אינו חותר לתשובות מדויקות וגם לא לתוצאות. נתיב זה חותר לצאת למסע אל הלא-נודע כדי לאפשר לילדים להתנסות ולגלות בעצמם את החיים. 

כך גם בין האחים. כאשר עולה קונפליקט מהסוג שמבקש פתרונות ברורים או צדקנות בלתי מתפשרת, נפקח את עיניהם לחפש את כל האפשרויות ולבחון את כל הצדדים. להתנסות במצבים שמעולם לא הכירו. 

סוג הקונפליקטים של נתיב זה הם סביב החיפוש להיות צודק! 

אין צורך להיות צודק. 

גם אין צורך להיות חכם. 

יש צורך פשוט להיות! 

ציור עם חוויה של "כאן ועכשיו", של הנאה שלמה, שמבקשת פשוט להיות. 

נתיב תכלית החיים והמימוש:

בהקשר של אחים, נתיב זה חותר לחשוף את הייחודיות של כל אחד מהילדים ושל כל אחד מבני הבית, כבעל תרומה משמעותית למימוש היחידה היקרה והחשובה ביותר בחייו- המשפחה! כי כאשר ילד אינו חווה שייכות לדבר האדיר הזה שנקרא משפחה, ואינו חווה את עצמו כבעל תרומה ייחודית בתוכה, יהא זה מקור לקונפליקטים מול אחיו וכנגד המשפחה כולה. במצב כזה סביר כי יחפש את דרכו מחוץ למערכת המשפחתית וינסה לממש זאת בקשרי חברות חיצוניים. יחסי חברות זה דבר נפלא אך לעולם לא יוכלו אלה להחליף את הקיום שהמשפחה אמורה למלא. 

הנחת היסוד בנתיב זה היא כי לכל משפחה יש את הקיום הייחודי לה ואת האתגרים שעליה לעבור לצורך התפתחות במסע החיים. כל יחידה משפחתית היא הוויה מוגשמת של משפחות קודמות ותמשיך להיות חלק מקונסטלציה משפחתית שתגשים את עצמה עוד ועוד, דור אחרי דור. 

ההורים נושאים על גבם לא מעט נטל מדורות קודמים ולרוב מעבירים זאת לדור הבא ולכן נתיב זה מעודד אותנו:

• לפתח מודעות למשאות מכבידים שאימצנו ואינם שייכים לנו. 
• לזהות באיזה אופן אנו מעבירים אותם הלאה ולחתור לעצור את השרשרת הפסיכולוגית. 
• לחזק את הייחודיות של כל אחד מבני הבית ולחדד את תרומתו המשמעותית להגשמת המערכת המשפחתית. 

בציורים נוכל לזהות כאשר ילד חווה את עצמו כבעל תרומה משמעותית למאזן המשפחתי: 

בציור הזה המשפחה מיוצגת על-ידי ציפורים שאינן מלוכדות ועל ידי שתי דמויות גרוטסקטיות. המציירת מבטאת קשיים של המשפחה לממש את קיומה. היא מייצגת זאת על-ידי ריחוק מופגן של הדמויות ויצירת קואליציות לא מאוזנות כמו גם שימוש בייצוגים ציניים וגרוטסקיים של חלק מהדמויות. 

למשאות כבדים שאימצנו לעצמנו, ואינם שייכים לנו, יש נטייה להשפיע על מערך היחסים בקואליציות השונות בבית, הן ביחסי האחאות, הן בין ההורים לילדים והן ביחסי הזוגיות. חלק מתהליך ההתפתחות של המשפחה, ללמוד לכבד מאבקים בין-דוריים אלה ואט אט לשחרר אותם בחזרה למקום אליהם הם שייכים. 

"מהי משפחה אם לא המרחב להיות מי שאני, בדיוק כמו שאני ולהתאהב בזה כל יום מחדש!" 

באהבה. גלי. 

The post הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. האמנם? appeared first on גלי תמיר.

החיבור לתחום פענוח הציורים נבע מעולמי האישי כרקדנית מחול-מזרחי  בשילוב הפסיכותרפיה הגופנית. 

המחול המזרחי (המכונה בשפת העם ריקודי בטן) אינו נולד כאסכולה. הוא מורכב מתנועות אקלקטיות שנאספו ברבות השנים והתגבשו לריקוד הייחודי המוכר לנו כיום בסגנונותיו המסורתיים לצד עכשוויים. תנועות אלה עוברות כחוט השני מדור לדור וממשיכות להתהוות תחת השפעתן של התרבויות השונות. 

התנועות המזרחיות משחר תולדותיהן ייצגו תנועות טבעיות מהחיים המסייעות בהתמודדות עם מצבים הישרדותיים ומעודדות תהליכי גדילה וריפוי. תנועות כגון טלטול האגן, סיבובי אגן ונחשולים בבטן, לדוגמה, שימשו כהכנה לפריון ולידה. קבוצות תנועה אחרות שימשו להוצאת דיבוק מאדם שהשד דבק בו. דוגמה לכך בטקסי ה'זאר, בהם הובילו את האדם לטרנס בתיפופים אקסטטיים ותנועות רטט של הגוף (ניתן להניח כי אנשים אלה סבלו מבעיות רגשיות או הפרעות נפש כפי שהיינו מגדירים אותן כיום). דוגמה נוספת היא טכניקות סיבוב בסגנון הווירלינג של האיסלאם המיסטי- הידועות אצל הסופים הדרווישים. אלה שימשו כטכניקה מדיטטיבית המחברת למצב תודעה קולקטיבי באיחוד עם האל. 

במילים אחרות, המחול המזרחי הנו אוסף של תנועות הרמוניות, פונקציונליות, המהוות חלק מצירי התנועה הטבעיים של הגוף ובעלות איכויות טיפול וריפוי בגוף ובנפש. 

לאחר לידתי את בתי הבכורה נאלצתי לפרוש מתחום המחול המזרחי ומצאתי עצמי בחופשת לידה ראשונה משרבטת ומעצבת בעקביות מנדלות ציוריות. זה נעשה באופן לא מכוון ולאט לאט זיהיתי כי באמצעות הציור אני משלימה את התנועה ההרמונית, שהייתה כה חסרה לי בהווייה הגופנית, כרקדנית, בתקופה כה מטלטלת של אימהות טרייה ולא מאוזנת.  

אם בעבר הורגלתי לארגן מצבים רגשיים דרך טכניקות מדיטטיביות של סיבובים בריקוד (כמו הסופים הדרווישים), כעת אני "מסדרת" את פיזור-הנפש שלאחר הלידה באמצעות טכניקות ציור מעגלות (מנדלות). 

אם בעבר הורגלתי לתעל אגרסיות ותסכולים באמצעות תנועות ריקוד חדות של נעילה באגן (תנועות סטקטו), כיום הן באות לידי ביטוי בתהליך הציור בקווים חדים, זוויתיים, בעלי מרקם דחוס ולחץ חזק. 

כלומר, הציור הוא תנועה! 

טפחה בי התובנה כי הציור הוא ריקוד שלם, המתגבש לתנועה ממוקדת בעלת תוצאות מוחשיות. וכמו הריקוד המבוצע בחלל, הן הריקוד המתחולל על הדף מהווה תשקיף ל"גופנפש" ומאפשר מרחב לביטוי, התבוננות וריפוי .

התנועה: 

אנרגיית הגוף שלנו מופעלת מתנועה מתמדת של כיווץ והתרחבות. במהלך חיינו, דפוסים אישיותיים ומנגנוני הגנה רגשיים, מתגבשים למבנים שריריים שהתקבעו, כמו רגעים שעצרו מלכת.

הפסיכואנליטיקן וילהלם רייך כינה זאת: "השריון השרירי". היסטוריה קפואה בזמן, דפוסים שהתקבעו ועיצבו אישיות גופנית עם סגנון תנועתי ייחודי.

בתוכנו קיימים רגשות, חוויות וזיכרונות המבקשים הכרה, עיבוד וביטוי. כל אלה משתקפים באישיותנו הגופנית ובאים לידי ביטוי בדפוסים תנועתיים, אותם נרצה לחולל ולחקור בריקוד או בציור.  

באמצעות נתיב הפוטנציאל:

בציור– נחקור באיזה מידה ממצה המציירת את הפוטנציאל העומד לרשותה במרחב הדף, ובאיזה אופן היא משתמשת בו. מרחב הדף מייצג את "מרחב החיים", הפוטנציאל הקיומי שלנו.

בריקוד– נחקור באיזו מידה ממצה הרוקדת את הפוטנציאל התנועתי שלה בגופה. עד כמה היא מנצלת את המנעד המלא והשלם בכל תנועה. באיזה אופן היא משתמשת במרחב הפנימי (אני ביחס לעצמי) ובמרחב החיצוני (אני ביחס לסביבה). 

תינוק מגיח לעולם עם הידע השלם. הריקוד קיים בזיכרון הארכיטיפי של הרוקדת. אין היא צריכה לרכוש את התנועות, הן קיימות בתוכה כזיכרון רדום. כל שנותר הוא לעורר אותו ולאפשר לתנועה להתרחש במלואה, ללא הפרעה. 

הסוגייה המהותית של נתיב הפוטנציאל: נוכחות העצמי בעולם– באיזה אופן אני משתמשת וממצה את מלוא הפוטנציאל והידע הקיומי שלי? 

באמצעות נתיב הבחירה:

בציור– הנרטיב עמו המציירת מגיעה לעולם יבוא לידי ביטוי בציוריה ויאפשר לחקור עד כמה היא מפעילה מודעות בבחירותיה לעומת דפוסי תגובה אוטומטיים. נחקור באיזה אופן בוחרת המציירת להציג בציור אובייקטים משמעותיים בחייה ואת יחסיה איתם. 

בריקוד- נתיב הבחירה מעודד לקיחת אחריות על התנועה שלי. זו בעצם לקיחת אחריות על גופי ועל התפתחות הנפש. כאשר הרוקדת חווה קושי באמצעות התנועה, לעיתים רבות היא תציג זאת כקושי ביצועי טכני ("היד לא זזה לי", "האגן תקוע", "כואב לי הגב"). קושי טכני מקורו בקושי פנימי, זהו מנגנון הגנה סומטי (השריון הגופני). באמצעות נתיב הבחירה נחקור מתי חווה הרוקדת שליטה בתנועה שלה. באיזו מידה היא חווה עצמה כבעלת יכולת בחירה ובאילו חלקים היא חווה כניעה לתכתיבים חברתיים, חסמים, עכבות וכיוצ"ב?.

הסוגייה המהותית של נתיב הבחירה: חופש הבחירה מול דטרמניזם– באיזו מידה אני חווה את עצמי כאישה בעל יכולת בחירה ואדונית לגורלי?

באמצעות נתיב הנתינה והקבלה:

בציור- נחקור יחסים של ריחוק וקרבה ואת איכות הקרבה בין האלמנטים השונים. כל אלה יעידו על איכות מערכות היחסים בחיינו ועל תחושת האיזון, הביטחון והשפע (כולל השפע הרגשי) במעגלי הנתינה והקבלה. 

נתינה היא סוד השפע! יחסי נתינה וקבלה הם הבסיס ליצירת היקשרות בטוחה. בין הורים לילדים, לא נוכל לצפות מילדינו את אותן משאבי נתינה שהם זקוקים מאתנו. כל דבר ערכי שתרצי לקבל מילדייך- ראשית, תני להם אותו בנדיבות!  

בריקוד- משחר ההיסטוריה לריקוד תפקיד חשוב באינטגרציה חברתית. התנועה המזרחית עוברת באופן ישיר מאם לבת מאישה לרעותה, מבטן לבטן בתנועה מעגלית של קבלה ונתינה. כשאנו רוצים לקבל משהו- ניתן אותו:  אחת הדרכים המופלאות לשכלל את הריקוד בגופנפשנו היא ללמד אותו בנדיבות. זה הסוד של "תודעת המורה". כדי לשכלל את הטכניקה ולהרחיב את התודעה בריקוד- נעניק אותה לאחרות. "תודעת המורה" דורשת מאתנו להעמיק בניואנסים של התנועה, יוצרת אפקט רפיטטיבי של "מנטרה" התורם למוסס את השריון הגופני ולבצע את התנועה ברבדים מעודנים ומדויקים יותר. כך מתרחבת התודעה. 

מערכת החילופין הזו מתרחשת גם בתהליך הלמידה, ביחסי הגומלין של קבוצות התנועה השונות, מאחר וכל תנועה מתבססת על קודמתה ומכילה את יתר התנועות, כ"מנדלה" המכילה את הידע כולו. 

אחד הדיסוננסים בנתיב הנתינה והקבלה, היא היכולת להיות ביחד מבלי לאבד את הנפרדות. אינטגרציה חברתית נשענת על היכולת לאינטגרציה אישית ורגשית: היכולת לחוות רגשות ומחשבות הסותרים אחד את השני, היכולת להיפגש עם החלקים השונים בתוכי ולגבש אט אט את "הזהות הריקודית שלי". רק כך תוכל הרוקדת להעניק את הריקוד שלה הלאה, מבטן לבטן. 

אפקט ההפרדה:

הרחבת התודעה בריקוד מתאפשרת על ידי הפרדת התנועה בין אברים סמוכים. ההפרדות המוחלטות האלה הן הבסיס לריקוד המזרחי. יכולת ההפרדה תורמת לגמישות התנועה, מחזקת את קבוצות השרירים המעורבות בה ומשפרת יכולות הסתגלותיות. 

יחסים בינאישיים מוצלחים יכולים להתרחש כל עוד נשמרת הנפרדות. כך גם אברי הגוף הסמוכים זה לזה- יתפקדו טוב יותר עם יכולת גמישות והפרדה. כאשר עולה קושי ביצירת הפרדה ונוצרת "תנועה גלובלית", יעיד הדבר על שריון גופני, עכבות ומחסומים הזקוקים להתייחסות עקבית, כדי למוסס אותם אט אט ברגישות ובעדינות. 

הסוגייה המהותית של נתיב הנתינה והקבלה: היא חוויית השפע והביטחון שלי בעולם. עד כמה אני חווה את עצמי כאדם ראוי, בעל יכולת נתינה וקבלה? 

באמצעות נתיב הכוונה והתשוקה:

בציור-  נחקור את המכנים המשותפים בין האובייקטים המצוירים. האובייקטים מייצגים את המודלים עמם אנו בוחרים להתמזג ולהזדהות בגופנפש. מודלים אלה מייצגים את הכוונות והתשוקות בחייה של המציירת. 

כשאנו שואפים למשהו – נהיה אותו!  באמצעות מעגלים של סנכרון והדהוד, הזדהות והפנמה, נאמץ חלקים מהאובייקט אליו אנו שואפים. ועם זאת נשמור על הגרעין הייחודי לנו. 

גישת ההיקשרות גורסת כי התינוק בשנותיו הראשונות, יפנים את מערכת ההיקשרות עם הדמויות המשמעותיות שמטפלות בו. היקשרות זו, בין אם היא בטוחה ובין אם היא חרדה, תהדהד לאורך חייו במערכות היחסים העתידיות שלו ובחוויה של "עד כמה אני ראוי ומסוגל". בולבי כינה זאת "מודל עבודה פנימי". 

בריקוד- -שינוי בתוכי יהדהד שינוי מורחב יותר. תהליך הלמידה כרוך בתיווך "מנטרות התנועה" מהמורה לתלמידתה. תהליך זה מלווה בהזדהות השלכתית של חלקים מהעצמי, באופן דו-כיווני (בין מורה ותלמידתה). בהיבט הביולוגי, הרוקדת מזדהה עם המנטרה-התנועתית ומפנימה אותה בתהליך של "למידה באמצעות צפייה", תוך מעורבות של נוירוני מראה בקורטקס המוחי, המאפשרים את הלמידה המוטורית. ההזדהות עם התנועה מעוררת התרגשות רבה אצל הרוקדת והיא שואפת לחוות אותה כחלק מגופה. 

נשים רבות בתחילת דרכן בריקוד מגלות התאהבות והצפה רגשית. הריקוד שובה ומפגיש אותן עם הפנטזיה לבטא את נשיותן המלאה, על כל רבדיה. העבודה התנועתית העמוקה מעוררת תחושות ויצרים קמאיים. התשוקה לריקוד גוברת ומביאה עמה גם תסכול שמניע לפעולה – בעקבות הפער בין הרצוי למצוי (הפנטזיה והמציאות). עם הזמן האישה הרוקדת חווה תהליך של הזדהות והפנמה המוביל לטרנספורמציה ממשית. שינויים ניכרים בעיצוב הגוף, ביכולת ההבעה, שפת הגוף מתעדנת וצורת החשיבה מושפעת מהתרבות האמנותית וההיסטוריה העשירה. 

הסוגייה המהותית של נתיב הכוונה והתשוקה: היכולת לייצר טרספורמציה. באיזו מידה אני חווה את עצמי כבעלת יכולת ליצור שינויים בגופי ובנפשי, שיהדהדו שינויים גם בסביבתי? 

באמצעות נתיב המאמץ המזערי:

בציור- נחקור את מידת המאמץ והאיכויות המופעלות על התנועה. תהליך זה יאפשר לנו לדייק ולהתאים את הצרכים של המציירת עם המזג המאפיין אותה. 

בריקוד- נחקור את היכולת של הרוקדת למצוא מנוחה בתנועה. איכות התנועה וביצועה באופן שלם תלוי, בין היתר, במידת המאמץ המופעל עליה. מאמץ יתר יפגע באיכות התנועה. מאידך תנועה המבוצעת ללא כוונה ותשוקה תעיד אף היא על אנרגיה שאינה מאוזנת. במקרה זה מופעל מאמץ יתר ממקור אחר, השואב את האנרגיה, ומוביל לתשישות ורפיון בתנועה. 

הכלי לשחרור ממאמץ הוא תזמון מדויק וכוונון  (בשילוב נתיב הכוונה והתשוקה). בדומה לקפיצת ראש: למצוא את הזווית הנכונה ולשחרר… 

בהיקשרות בטוחה איננו צריכים לעבוד עבור האהבה – אלא לנוח בה!

הסוגייה המהותית של נתיב המאמץ המזערי: התענגות לעומת התנגדות. באיזו מידה אני חווה הגשמות טבעיות ומדויקות בחיי, בקלות ובהנאה? מהם החלקים בחיי בהם אני חווה מאמץ יתר ותנועה לא מאוזנת?

באמצעות נתיב אי השלמות:

בציור- נחקור את איכות קווי המתאר, מידת יציבותם ואופן סגירת האלמנטים המצוירים. קווי המתאר הם כמו עור גופנו שתפקידו להגן על החלקים הפנימיים ולהגדיר את ה"אני" ואת גבולות העצמי מול העולם. נבדוק באיזה אופן העור משקף כלפי חוץ את הפנימיות שלנו, מידת ההזנה הגופנית והנפשית, כוחות האגו והיציבות הרגשית. קווי מתאר "פצועים", קטועים, רופפים או שאינם שלמים הם כמו "פצעים" על העור. הם החלקים הלא שלמים בתוכנו, ביטוי של "פצעים" בנפש. 

בריקוד- נחקור את מרכיב "הצורה" בתנועה. איכות קווי המתאר שהתנועה מייצרת בחלל. הדיוק ואופן סגירת האלמנט התנועתי. נחקור את אופן השימוש בקווי המתאר של הגוף ביחס למרחב, ואופן השימוש בצירי התנועה השונים. נתיב זה חוקר את השיפוטים העצמיים ותחושות אי-הנוחות של הרוקדת עם גופה. וכן את הדיאלוג הפנימי שלה עם גבולות. 

אחת האיכויות המרתקות במחול המזרחי היא הביטוי הייחודי של התנועות אצל כל אישה. המנטרות התנועתיות הן "הגרעין" של הריקוד המזרחי ועם זאת, למרות שהטכניקה זהה, היא מקבלת אצל כל אישה את החזות הייחודית לה. זהו תהליך אבולוציוני המתהווה אצל הרוקדת. במילים פשוטות, אצל כל אישה הריקוד נראה אחרת !

נתיב אי-השלמות מעודד לתעל את השיפוטים וחוסר הנוחות ליצירת אמנות. לפתח אצל האישה הנאה מתמשכת מגופה ומכישוריו המרתקים. להתחבר לעונג ולתת רשות לאהבה עצמית, לחלקים הייחודיים לה. ליהנות מבשלות נשית המשוחררת מכבלי החברה ותכתיביה. לעשות אמנות במיוחד מהחלקים בהם האישה מתקשה להשלים! העברת הפוקוס מכאב לתנועה ומכאב ליצירה – זה מהותו של נתיב אי-השלמות! 

הסוגייה המהותית של נתיב אי-השלמות: העברת הפוקוס מכאב לאמנות, ומאמנות להגשמה! באיזו מידה אני מונעת מחלקים אותנטיים בתוכי? באיזו מידה אני מציבה גבולות מדויקים עבורי אשר מאפשרים התפתחות ואינם מעכבים? באיזה אופן אני יכולה להעריך את הפגמים שבתוכי, כחלק ממהותי, וליצור מהם "ייעוד" כמתנה לעולם?

באמצעות נתיב הקשיבות ואי-ההיאחזות:

בציור- נחקור את החיבורים, הקישורים והרצפים בציור אשר יעידו על חוויית הזרימה בחייה של המציירת. תחושת השייכות והיכולת להיעזר בסביבה. 

בריקוד- נחקור את הזרימה, הרצף והמעברים בתנועה. חלקים של הימנעות ותלישות אל מול זרימה, חיבור ויכולת הסתגלות. שקט פנימי, שחרור מכבלי חשיבה לעומת תסכול וחוסר פניות רגשית. 

נתיב זה מתייחס ליכולת להתבונן בחוויות הגופנפש, לחקור בסקרנות ובתום-לב את התהליכים בתוכנו, להנות מהדרך מבלי להיאחז בתוצאה! הצורך בשייכות הוא אוניברסלי ויחד עם זאת, היאחזות בלתי פוסקת בהישגים ותוצאות מעידה על מאבק בלתי פוסק להרגיש שייכות. 

הסוגייה המהותית של נתיב הקשיבות ואי ההאיחזות:  תחושת השייכות למשהו גדול ממני והיכולת לסמוך ולהתבונן בתהליכים, בסקרנות ובתום לב. באיזו מידה אני חווה בטחון ואמון בחכמה המארגנת בטבע? באיזו מידה אני קשובה לגופי ללא שיפוטים וסומכת על כוחותיו המרפאים, כחלק ממנגנוני הריפוי של הטבע.

באמצעות נתיב התכלית וההגשמה:

בציור- נחקור זוויות וכיוונים משותפים בין האלמנטים באופן שיעיד על יחסי הגומלין, סולידריות, שותפות גורל והתרחשויות מהותיות. נחקור מגמות ומוטיבים החוזרים על עצמם, חותם אישי ואת נטיותיה הייחודיות של המציירת. 

בריקוד- נחקור את הסגנון הייחודי בתנועה של הרוקדת ואת החותם האישי שלה. נחקור מוטיבים ומאפיינים החוזרים על עצמם בריקוד, ואת המסר המרכזי שהיא מביאה באמצעותם החוצה. נאתר את כישוריה הייחודיים ואת חוזקותיה של הרוקדת – ובאמצעותם נחזק ונלמד חלקים אחרים בגופנפש.

"החזק מלמד את החלש". 

הסוגייה המהותית של נתיב ההגשמה: חיבור לגרעין הייחודי שלי! "זרע של תפוז לא יניב תפוח". באיזו מידה אני חווה את עצמי ייחודית ובלעדית ובעלת ייעוד בעולם? באיזו מידה אני חווה את עצמי בעלת יכולת להביא משמעות לסביבתי? באיזו מידה אני חווה הגשמה?

נתיב ההגשמה סוגר מעגל עם נתיב הפוטנציאל ומסכם את המסלול כולו. 

The post רוצה לצייר את המחול המטורף הזה… appeared first on גלי תמיר.

הייתה זו תקופה שהפגישה אותי עם לא מעט פחדים ודאגות. וכך זה בתוך מערכת, כשתא אחד בגוף כואב זה משפיע על הרקמה כולה, וכשהרקמה כואבת זה משפיע על המערכת כולה וכן הלאה…מעין עקרון הוליסטי, חוק טבע.

ואיכשהו גם חברים יקרים בסביבתנו עברו ימים לא קלים. כי כשמערכת אחת כואבת, סביר שזה ישתקף גם במערכות סמוכות (על סמך אותו עיקרון הוליסטי). בתם של חברים אהובים נפצעה בעקבות תאונה, חברה אחרת סעדה את החתול שלה לקראת מותו ואם זה לא מספיק, אמי אושפזה בבית חולים בעקבות חיידק חמור.

תקופה שכזאת.

באחד הערבים שאלתי את בתי אם היא רוצה לצייר ציור לחברה שנפצעה ונשלח לה בהפתעה בדואר. היא נענתה בשמחה וקצת לפני השינה הניחה את הציור על מיטתי: "אמא, את יכולה לשלוח לה את זה כבר מחר בבוקר".

התבוננתי בציור וכאב מוזר הציף אותי. כמפענחת ציורים לא קל לזהות מצוקה בציורים של הילדה הפרטית האהובה שלי. ניסיתי להדחיק: "בטח סתם הייתה עייפה", אז למחרת בבוקר שאלתי אותה: "אולי תרצי להוסיף משהו בציור לפני שאני שולחת בדואר? נדמה לי שהיית קצת עייפה אתמול בערב." בלי מילים היא ציירה דמות נוספת.

התבוננתי שוב בציור, בתקווה לחוש הקלה, אך לצערי הסימנים הטרידו אף יותר. ;בנסיעה בדרך לבית הספר, שקעתי בהרהורים, התקשיתי למנוע את המחשבות המטרידות.

״מתוקה שלי, התבוננתי בציור שלך ואני מבינה שאת מאוד מוטרדת".

היא שתקה.

"מה מציק לך ילדה שלי? כדאי שתשתפי, זה יקל עליך. הרבה יותר קשה להחזיק בבטן" ."אני באמת מאוד מוטרדת אמא, אבל לא יכולה לספר לך כי אני לא רוצה שגוני ישמע".

"אז עצרנו וירדנו מהרכב עם התנצלות לגוני, אחיה הצעיר.

"דברי ילדה שלי. אני מקשיבה".

"אמא, אני מפחדת למות! אני כבר שבוע לא מפסיקה לחשוב על זה".

חיבקתי אותה חזק. "אני כל כך שמחה שאת משתפת, זו באמת מחשבה לא קלה. בדיוק בשביל זה אני פה. בינתיים, רוצי לבית הספר. ואולי תרצי לשתף את החברות ואת המורה במה שאת מרגישה. אני מבטיחה שנדבר על זה היום מיד כשתחזרי הביתה".

נשיקה אחרונה, חיבוק אחרון, והיא רצה אל חברתה הטובה בדרך לכיתה, והילקוט המתרחק על גבה הטלטל מצד לצד כמעט כמו הלב שלי…

***********************************************************************

שעת צהרים. שבנו מבית הספר. היא הצליחה לשתף את המורה ואת כל חברותיה בפחדים שלה. היא גילתה כי לא רק היא מפחדת למות.

– מה שלומך? שאלתי אותה. חיכיתי כל היום שנוכל כבר לדבר.

– אני עדיין מאוד מוטרדת אמא.

– מה הכי מפחיד?

– איך אני מפסיקה את המחשבה הזאת?

– את יודעת.. מחשבות לא עוזבות אותנו אם נלחמים בהן. הן אוהבות שמכבדים אותן. בואי נכבד את המחשבה הזאת כי היא שלך. גם אם היא כואבת ומפחידה, ניתן לה את המקום שלה.

– איך אני אתן לה מקום אמא? איך עושים דבר כזה?

– תקשיבי לגוף. קחי לך רגע של שקט ותקשיבי. איפה היא נמצאת בגוף?

– היא פה (מניחה יד על הגרון). ואיך היא נראית? יש לה צורה?

– זה ממש מרגיש כמו צמרמורת.

– אני מבינה. והצמרמורת הזאת, יש לה צבע? היא קרה או חמה?

– היא חמה אמא. אין לה בכלל צבע.

– אז היא צמרמורת חמה ובלי צבע. תקשיבי לה. מה היא צריכה עכשיו? מה היית רוצה לתת לה?

– אני רוצה שהיא תצא החוצה! אני לא יודעת איך להוציא אותה! (נצמדת אלי לחיבוק והבכי מציף). אני מפחדת אמא! אני רוצה להוציא אותה ולא מצליחה! איך אפשר להוציא אותה?

כך מחובקות, אני לוקחת אוויר ומלטפת את ראשה, מנגבת את דמעותיה וחווה את נשימותיה הקצרות.

– אולי ניקח את המחשבה הנוראה הזאת ונשים אותה בציור? כך נוכל להוציא אותה מהגוף אל הדף. רוצה לצייר אותה?

– אמא, כבר כמה ימים שאני לא מצליחה לצייר את הסוסים שלי בגלל המחשבה הזאת על המוות..

– אז מה דעתך שנזמין את סוס החיים ואת סוס המוות? בטח לסוס החיים יש הרבה מה לשאול את סוס המוות. רוצה לצייר אותם?

עיניה מביטות בי לחות ונוצצות. היא מאוד אוהבת לצייר סוסים ומייד רצה להביא דפים, טוש ועיפרון.

על הדרך זרקה לי: כשאסיים לצייר אראה לך את הכול…

הדיאלוג בין סוס החיים לסוס המוות הציף בינינו שיח שלם ומרתק על החיים. שיח שיש בו הכול:

כאב ועצב, שמחה ואהבה, ובעיקר הרבה משמעות.

כי מה זה העיסוק במוות אם לא העיסוק בחיים? ומה זה פחד מהמוות אם לא פחד מהחיים?

מידי פעם במהלך הערב היא באה לחיבוק כי "המחשבה חזרה". היא נרדמה כשאני לצדה מעסה את כפות רגליה במגע עמוק ונוכח.

במצבים של פחד, תחושת החיים (ותחושת העצמי) צריכה לבוא דרך החושים.

אנחנו עוד שם, ממשיכות את הדרך. כי ככה זה כשתא אחד הוא חלק מרקמה שלמה, פחד של אמא פוגש את הפחד של בתה.

לעיתים הדרך הטובה ביותר לטפל בעצמך, אמא, היא לטפל באלה שהגיעו לעולם דרכך-<ובחרו להיות המראות המדויקות ביותר עבורך.

**********************************************************************

הילדים שלנו מציפים לא מעט פחדים בחיי היום-יום. 

העיסוק במוות לתפיסתי, גם במבוגרים וגם בילדים הוא למעשה- העיסוק בחיים! (כל עוד לא מדובר במצב אובדני).

אצל ילדים, הפחד מהמוות מתחיל לעיתים מהתובנה הדרמטית שיום אחד "גם אני אחדול מלהתקיים וזה בלתי הפיך". כבר מגיל צעיר מאוד, נפגשים הילדים עם המוות והוא מעורר את סקרנותם: בובה שנקרעה, פרחים שנבלו, עלי שלכת, נמלה מעוכה או ציפור מתה בגינה. בגילאים אלה הילד איננו יודע עדיין להשתמש במושג מוות, ואף על פי כן חוויות אלה מותירות בו רושם רב. 

נדרשת בשלות קוגניטיבית כדי להבין את מושג המוות בשלמותו. לפי פיאז'ה זהו תהליך שמתפתח לאורך תקופת הילדות בו הילד צריך לרכוש מונחים בסיסיים כמו הזמן, קביעות, הפיכות, סיבתיות, יכולת שפתית, חשיבה לוגית, חשיבה מופשטת ועוד.  

משחקי ילדים כגון "קוקו" ו"מחבואים" עוזרים לפתח הבנה של קביעות אובייקט. אני אוהבת להתייחס אליהם כאל משחקים להבנת "החיים והמוות": הקיום והחידלון. היש והאין. הנוכחות והפרידה. 

רק בתחילת גיל ההתבגרות מתגבשת הבנה בשלה ושלמה של חיים ומוות ובכל זאת, כבר בגילאים צעירים נפגוש אצל ילדים תגובות חזקות של פחד ודאגה. 

חוק הפוטנציאל- פחד הקשור בבניית "העצמי" וביכולת למצות את החיים:

 אם נעמיק בשיח עם הילד סביב נושא הפחד, סביר להניח שייחשפו קשיים אחרים שמטרידים אותו בכסותו של פחד המוות. במקרים רבים מתגלמת חוויה של פרידה וחוסר וודאות לקראת העתיד לבוא, בעיקר בתקופות של שינוי ומעבר: אח או אחות חדשים שעומדים להיוולד, פרידה ממסגרת מוכרת לקראת מסגרת חדשה, רילוקיישן, הורים שנפרדים, שינוי צורת המשפחה, ועוד… 

במקרים אלה, שילובו של הילד בתהליכי השינוי, כך שיביא עמו תרומה של ממש, יעזור להרגיע את החששות. ננסה ככל שניתן להבהיר ולהמחיש את החלקים המעורפלים, ולהסביר שלב אחרי שלב את העתיד לבוא. נגדיר עבורו אפשרויות בחירה כדי להחזיר לו תחושה של שליטה (לבחור מה לשים בקלמר, איזה חולצה ללבוש ליום הראשון בכיתה א', לבחור צבע לחדר של התינוק שייוולד וכד'). ובעיקר נזכיר לו, כי הוא חלק משמעותי בתהליך ותרומתו הייחודית כה חשובה. נעודד אותו להיות שותף פעיל בנחת ובהתאמה לקצב שלו. 

סיבות נוספות לפחדים מהמוות קשורות בגיבוש הזהות העצמית של הילד כיישות נפרדת ואינדיבידואלית. ככל שזהותו של הילד מתגבשת והוא מגלה יותר ויותר עצמאות, מתחדדת אצלו תפיסת ההורים כישויות נפרדות ממנו. הוא נאלץ להיפרד מחלקים מוכרים ובטוחים בחייו. זוהי חוויה מסעירה שטמונים בה צער ואובדן, לצד שאיפה להתפתחות וסקרנות לגילויים חדשים ומרגשים. 

במקרים אחרים הפחד נשען על קשיים חברתיים שהילד חווה, קונפליקט שצץ לאחרונה המדיר שינה מעיניו, או קשיים שהמשפחה חווה שאינם נהירים לו. 

 כשזה מגיע לפתחנו, ננסה לברר מה מתכסה שם מתחת לפחדים: נשאל אותו באופן ישיר מה עוד מטריד אותך בימים אלה? האם זה קשור אלינו ההורים? אולי לחברים בגן או בביה"ס? האם זה קשור לריב בין אבא ואמא ששמעת אתמול? או לחתול הגוסס של השכנים? 

לא אחת, נטייתם של ההורים להגן על הילד מובילה אותם להסתיר קשיים מהותיים, כגון מחלה קשה, פיטורים, קטסטרופה כלכלית או אפילו כשחיית המחמד האהובה שלהם נמצאה מתה בחורשה ליד הבית. 

מדוע חשוב לשתף את הילדים? 

"כשתא אחד בגוף חולה זה משפיע על המערכת כולה". זכותו של הילד לדעת ולהבין מהם הדברים המשפיעים על משפחתו ועל חייו. ילדים חשים כשמשהו אינו כשורה או כאשר חלים שינויים במשפחה וחשוב שתהיה להם תמונה ברורה של המציאות. 

הימנעות והעלמת מידע מהילד יוצרת חורים ופערים שהם פתח למחשבות מוטעות ועלולה להוביל למסקנות מאיימות ומפחידות אף יותר, לעיתים עם נטייה להאשים את עצמם. 

סמכו על המסוגלות של ילדכם להתמודד עם קשיי החיים, ובמקום להימנע, ציידו אותו בכלים חשובים לחיזוק הביטחון והאמון בעולם, וביכולת של המשפחה להתגבר ביחד על קשיים. 

אחת החוזקות של משפחה בעת משבר, היא לדבר על הדברים בפתיחות, להיות במגע מלא עם כל מנעד הרגשות (תוך מתן לגיטימציה לרגשות הכואבים והשליליים), ויחד עם זאת להעביר מסר של תקווה.

 למדו את ילדכם להבחין בין עובדות לרגשות והעניקו להם את היכולת לזהות מה עובר עליהם. 

שיח פתוח ומותאם על הקשיים משדר כוח ומסוגלות הורית. 

כשאנו משוחחים עם הילדים חשוב לא לשקר. ועם זאת נזכור כי הימנעות משקר אין פירושה לפרט את כל האמת. יש להימנע מפרטים מפחידים ומדאיגים שאינם מותאמים לגילו של הילד ולהימנע מלהבטיח הבטחות שלא תוכלו לקיים ("אבא ואמא כבר לא יחזרו לגור ביחד. אנחנו נלמד למצוא את היתרונות גם בצורתה החדשה של המשפחה". "היום הרפואה מאוד מפותחת והרופאים מצוינים. אנחנו נעשה את כל הנדרש לטפל במחלה של אבא ואני אשתדל מאוד להבריא"). 

חוק הפוטנציאל מעודד לחוות את הדברים במלואם. לא לפחד לגעת בפחד! מאחר וזה רגש טבעי וחשוב ששומר עלינו ומאותת לנו להקשיב לעצמנו. מותר וחשוב לפחד.  

גם לא לפחד לגעת במוות! הוא חלק מהחיים. הוא נגיש ונמצא בכל מקום, בשקיעתה המדמדמת של השמש ובכותרתה המורכנת של החרצית הצהובה, לעת ערב. 

חוק המאמץ המזערי לנחמה ומנוחת הנפש: 

הילד מצפה, בצדק, שנרחיק ממנו את המוות שלנו, ההורים, כדי שנפשו תהיה רגועה ונינוחה. כל עוד אין התמודדות עם מחלה קשה, נסביר לילד שאנחנו עדיין צעירים יחסית, שומרים על עצמנו ואין אנו צפויים למות בקרוב, אלא בעוד שנים רבות, כשנהיה מאוד מבוגרים והוא כבר יהיה גדול.

יחד עם זאת, בל נתייחס אל המוות כאל האויב שלנו, נהפוך הוא- המוות חשוב לחיים! הוא נוכח ונגיש לנו מידי יום, בקטבים השונים ובהתרחשויות המעגליות של הקיום. וכך ראוי להתייחס אליו. 

חברו זאת לטבע:

ההתבוננות בחי ובצומח ממזגת אותנו עם התודעה הקיומית. יש נחמה רבה בזרימה השלמה והלא מאומצת של הטבע, המזכירה לנו את מחזורי החיים הבסיסיים, ובכך גם מנרמלת את חוויית המוות.<

תהליכים הקורים בטבע מקבילים לתהליכים הקורים בנפשנו. 

הסבו את תשומת לבו של הילד לשקיעה ולזריחה, לשלכת העונתית והצמיחה שבאה אחריה, לפריחה הקמלה ובמקומה בוקע פרי טעים ומתוק. לקיפוד המת שהופך עם הזמן להיות חלק מהאדמה ומפרה אותה.  

חוק אי השלמות כמרפא את הפחד:

חוק "אי השלמות" מתבסס על אמנות "הקינטסוגי" שיודעת להעריך את הכאב, והופכת את הפגמים שלנו לאמנות. בובה שנקרעה היא הזדמנות נפלאה ליצירה חדשה. נוסיף לה מכל הבא ליד. נשזור לה שיער צבעוני חדש וטלאים מעניינים לשמלה הקרועה. כך תיווצר בובה ייחודית ומחודשת, בעלת ערך רב, עטופה באהבה וחדוות-יצירה. 

חוק הנתינה והקרבה:

תינוקות שמגיעים לעולם מגבשים את זהותם דרך החושים. גילוי גבולות הגוף מתרחש באמצעות המגע עם העולם ושימוש בכוחות הקרקע. מאחר ופחד המוות קשור בין היתר לבניית הזהות הייחודית והנפרדת של הילד, נחזיר לו את תחושת החיים באמצעות החושים. מגע עמוק וחודר, בכפות רגליו ולאורך מתאר גופו, באהבה ובמסירות, יזכיר לו את גבולות גופו, ימחיש את תחושת העצמי ויקרקע אותה. הבושם המוכר והנעים של אמא, הקטורת הבוערת בריח האהוב של אבא, וניחוחות התבשילים המוכרים במטבח.

חוק הקשיבות- להיות בקשב עם תחושות הגוף:  

חברו את הילד לגופו לא רק באמצעות מגע. הסבו את תשומת ליבו לתחושות שעולות בגוף סביב הפחד. תנסו ממש לאפיין את הפחד ולתת לו צורה מוחשית, צבע, טמפרטורה. כך יהיה קל יותר "לגעת" בו, לצמצם אותו ולשחררו החוצה.

ולסיום…

ציירו את הפחד! בציור מותר הכול. אפשר להקטין אותו כמו פשפש ולמחוץ, להגדיל אותו כמו בלון ולפוצץ, לכווצ'ץ' ולקרוע את הדף, לזרוק את הפחד לפח או לשרוף במדורה קטנה. ואולי על הדף, ייראה הפחד הרבה יותר נחמד ואפשר יהיה לשוחח עמו ללא כל חשש. להזמין אליו רגשות נוספים או תכונות חשובות שיתמודדו עם הרגש המאיים ולצייר אותם. כמו שמחה, אומץ, גבורה ובעיקר הומור- שמצית אהבה ומסלק את כל הפחדים…

וכעת אמא, הגיע תורך. הקשיבי לפחד שבתוכך. את כל העקרונות הללו אמצי גם עבורך.  טפחי חמלה עצמית ועטפי בה את ליבך. 

שלך, גלי. 

The post לגעת בפחד appeared first on גלי תמיר.

השיטה, לשים באופן קבוע ערמת דפים נקיה, במקום מרכזי וזמין בבית (למשל בשולחן האוכל או בפינת יצירה קבועה), ולצדה חפיסת צבעים, מארז של טושים, עפרונות צבעוניים.

לא לילדים בלבד!

זה קורץ לכם? שבו וציירו! כך בלי סיבה וללא מטרה, בלי ציפיות, ממש לא משנה מה התוצאות..
המציאות שלנו משתנה, ציירו את כל מה שגורם לכם געגוע..

ציירו על מה הייתם מוכנים לוותר, להשאיר מאחור במציאות הקודמת.
ציירו חלומות, תקוות, רעיונות חדשים.
איך הייתם רוצים לראות את עצמכם ביום שאחרי?

הגוף היוצר שומר לכם את הזכרונות בכל תא בגוף ומפעיל את התודעה כנבואה המגשימה את עצמה, בהנאה וללא מאמץ. הגוף שלנו כבר יודע את מה שאנחנו עדיין לא מבינים.
הכל קיים בזיכרון השרירי ויבוא לידי ביטוי בציור.
כל שנותר לנו זה להקשיב ולהתבונן..

מוזמנים לשתף את כל המשפחה בתהליך הזה ושמרו את כל הציורים, זה אוצר!

מזמינה אתכם להביא את הציורים אלי ולהתבונן יחד.

The post ציפורי הנפש appeared first on גלי תמיר.

מכירים את הימים האלה שאתם מרגישים ההורים הגרועים בתבל? השבוע עברתי יום כזה. שיחה קשה עם המורה. ריב עם החברות בבית הספר. ילדה זעופה ותוקפת. אמא מנסה להבין אבל פשוט לא מצליחה להגיע אליה… ילדתי האהובה כעת כה רחוקה. שונאת אותי. שונאת את החיים. שונאת את כל העולם!

דאגה גדולה עמדה ביני ובינה ונדמה כי שום דבר לא מאפשר יותר קרבה.

תחת עץ על ספסל בגינה ישבה לה אמא חסרת אונים, כנועה והבכי המפכה היה בלתי נמנע. ולצדה התיישבה ילדה קטנה – ושתקה.
רגעים של ייאוש גורמים לי לגייס את כל הכלים אשר ברשותי. אז פניתי למקומות המוכרים לי והבטוחים, הקשבתי לגוף והתמקדתי.

מיד זיהיתי:
– פחד השייך להיסטוריית הילדות האישית שלי ונדמה כי בהחלט ניתן להשאירו בהיסטוריה, אחר כבוד. זה שלי ולא שלה.
– פחד של בתי האהובה שאימצתי לעצמי בהזדהות מוחלטת כשבעצם כל מה שהיא צריכה זה חום ואהבה עטופים בידיעה שיש מי שעומד מאחוריה ולצדה.

למחרת היום רכשתי ספר קריאה שנדמה כי תאהב באופן מיוחד.
בישלתי ארוחת צהרים מיוחדת רק לנו, אוכל חורפי שהיא אוהבת במיוחד.
שלפתי דפים חלקים וכלי כתיבה ורצתי בהתרגשות לאסוף אותה מבית הספר.

כשהגענו הביתה בצהרי יום גשום הבית אפף ניחוחות וחמימות מיוחדת. ובעודנו זוללות בהנאה פתחתי את ליבי אליה:."עברנו יום לא פשוט אתמול'
היא הנהנה בהסכמה
"יש לי משחק מיוחד"
שלפתי נייר וציירתי לה גזע אחד של עץ:

"זה עץ הבעיות שלנו" אמרתי
״בואי נתלה על כל ענף בעיה אחת.
זו יכולה להיות בעיה גדולה או קטנה. מתאים? יאללה – שלפי את כל הבעיות."

היא שלפה  ושלפה… ושלפה… בעיה גדולה ואז קטנה  ונראה לפתע כי הבעיות בעצם לא נורא גדולות, והיו כאלה שנראו פתאום מצחיקות, מגוחכות ואולי קצת מביכות.

ואז שאלתי: "מה דעתך עכשיו שנצייר עץ עם פתרונות?". "אבל אין לי פתרונות" היא נבהלה. "נחשוב ונמצא אותן יחד" השבתי… היא נרגעה ונענתה בשמחה.

עץ הפתרונות היה בעל נוף רחב וגדוש במיוחד. מסביבו הוסיפה "קשקושים" שהעידו על הקלה ושובבות מתפרצת הייחודית רק לה…

נושא נפוץ שניתן לראות באמצעות פענוח ציורי ילדים הוא הקושי של הילד להמשיג ולהסביר את מה שעובר עליו. שילוב של סימנים כגון: מצבורי צבע דחוסים במיוחד, תנועה קפואה ואברי הבעה לא פונקציונליים בדמויות אנוש שהוא מצייר, יכולים להעיד על קושי של הילד ביצירת דיאלוג רגשי.

 

וכמו שמן למדורה, פחדים ודאגות שלנו ההורים מפעילים אצלנו תגובות אוטומטיות שמעודדות ריחוק ופוגעות ברקמת היחסים העדינה עם היקרים לנו מכל.

 

"כשצצות בעיות, יש לעבוד על היחסים, לא על התקרית" אומר ד"ר ניופלד בספרו הנפלא "איחזו בילדכם".

אחת הדרכים ליצירת דיאלוג היא טכניקת "פתרון בעיות" כפי שמציעות אדל פייבר ואליין מייזליש בסדרת ספרי ההמשך של "הורים משוחררים-ילדים משוחררים"".

 

השימוש שלי במודל העץ הוא יישום נפלא של טכניקת "פתרון בעיות" ליצירת דיאלוג משעשע, מקרב, יצירתי ומניב תוצאות.

בלילה… אחרי מקלחות, סיפור, שיר ערש, חיבוקים, נשיקות וכיבוי אורות. היא קוראת לי שוב ולוחשת:"אמא, רק רציתי להגיד לך שאין אדם בעולם הזה שאני אוהבת יותר מאשר אותך".

כל בית צריך עץ!

The post עץ הבעיות ועץ הפתרונות appeared first on גלי תמיר.